נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
בין יום הערבית הבינלאומי, שחל ב-18 בדצמבר, לבין יום השפה העברית, המצוין השנה ב-8 בינואר (כ"א בטבת), מתחדד הקשר העמוק בין עברית וערבית כשפות שמיות אחיות שהתפתחו באותו מרחב היסטורי, תרבותי ולשוני והשפיעו זו על זו לאורך דורות.
בעוד יום השפה העברית מציין את תחייתה של העברית ואת מקומה המרכזי בזהות היהודית והישראלית, הוא מזמן גם הזדמנות להתבונן במרחב הלשוני הרחב שבתוכו היא מתקיימת, ובקשריה עם שפות שכנות, ובראשן הערבית.
ההכרה בקשר זה מאפשרת חשיבה חינוכית מחודשת, הרואה בלימוד הערבית לא שפה זרה ומנותקת אלא חלק בלתי נפרד מהמרחב הלשוני, התרבותי והאזרחי של החברה הישראלית, כולל לימודי השפה העברית, ומתוך כך גם מרכיב משמעותי בחינוך לחיים משותפים ולזהות מורכבת רב־תרבותית ורב-לשונית.
בכתבה זו אבקש לטעון כי השפה הערבית אינה רק מקצוע לימוד, אלא מפתח להבנת החברה הישראלית הרב־תרבותית, לקידום חיים משותפים ברי־קיימא ולחינוך אזרחי משמעותי. בימים שבהם העולם מציין יום הערבית הבינלאומי ואת יום השפה העברית, מערכת החינוך בישראל נדרשת לשאלה מהותית: האם אנו מלמדים ערבית כשפה חיה המאפשרת הבנה עמוקה, שכנות, שותפות ואזרחות פעילה, או שמא רק כעוד מקצוע בדרך לבגרות?
שאלה זו מזמינה אותנו לבחון גם את האופן שבו אנו מלמדים עברית, ואת היחסים בין שתי השפות במרחב הישראלי: האם אנו מציגים אותן כשפות נפרדות או כשפות החיות זו לצד זו ומשקפות מרחב לשוני, תרבותי ואזרחי משותף? כמורה לערבית ורכזת מקצוע הערבית לשעבר בבתי ספר על־יסודיים, אני מבקשת להציע נקודת מבט מהשטח וקריאה לשינוי.
השפה הערבית אינה רק אמצעי תקשורת. היא נושאת תרבות, זהות, זיכרון היסטורי וערכים חברתיים. דרך השפה עוברים סיפורי משפחה, מסורות, תפיסות עולם, הומור, וגם כאב ותקווה. כאשר תלמידים לומדים ערבית בעיקר באמצעות תרגום לעברית, רשימות מילים וכללי תחביר ודקדוק, הם נחשפים בעיקר להיבטים הפורמליים של השפה, ומחמיצים את ממדיה הלא־פורמליים, את הקשרים הענפים שלה לתחומי חיים נוספים ואת המשמעות העמוקה שהיא נושאת.
במציאות הישראלית לערבית מעמד ייחודי: היא אינה שפה זרה רחוקה, אלא שפתם של אזרחים החיים איתנו כאן ועכשיו, בשכונה, במקום העבודה, בכיתה ובמרחב הציבורי. היעדר היכרות עם השפה ועם תרבות דובריה עלול להעמיק ניכור, פחד וסטריאוטיפים.
לעומת זאת, היכרות בסיסית עם הערבית, גם אם אינה שוטפת, יכולה להפחית חשש, להגביר הבנה וליצור תחושת קרבה אנושית. אפילו ידיעה של כמה מילים פשוטות או היכרות עם ברכות יומיומיות משדרת כבוד והכרה.
לימוד ערבית בהקשר רחב מפתח מיומנויות אזרחיות חיוניות: אמפתיה, חשיבה ביקורתית ויכולת לראות מציאות חברתית מורכבת מכמה נקודות מבט. ובמדינת ישראל חשוב לומר זאת במפורש: ידיעת ערבית היא גם נכס משמעותי בתחומי החינוך, הבריאות, התקשורת, השירות הציבורי והיזמות.
ערבית הופכת לשפה חיה ומשמעותית כאשר היא מחוברת לאנשים וסיפורים אמיתיים. מעבר לסיפורים יומיומיים, מומלץ להכיר לתלמידים גם דמויות ערביות עכשוויות ומעוררות השראה, הממחישות שערבית היא שפת יצירה, הנהגה, מדע ויזמות. כך למשל ניתן להציג את סייד קשוע, סופר ופובליציסט מהחברה הערבית בישראל, הכותב בעברית ובערבית על זהות, שפה וחיים בין עולמות תרבותיים; את פרופ' מונא ח׳ורי־כסאברי, חוקרת מובילה מהחברה הערבית בישראל וסגנית נשיא האוניברסיטה העברית, הפועלת לקידום גיוון, שוויון והכלה; את פרופ' סלמאן זרקא, רופא ומדען מוביל מהחברה הדרוזית, ששימש בתפקידי ניהול בכירים במערכת הבריאות; וגם דמויות יזמיות מקומיות כמו סבתא ג׳מילה, יזמת מהחברה הדרוזית שהקימה מפעל בינלאומי משגשג לפיתוח תכשירים טבעיים מעשבי מרפא שהידע לגביהם עבר מדור לדור. דמויות אלו מאפשרות לתלמידים לפגוש את הערבית דרך הצלחה, עשייה והשפעה ציבורית, ולא רק דרך תרגול לשוני מופשט.
כיום ערבית נלמדת לרוב בהקשר תרבותי וספרותי, בעיקר באמצעות סיפורים. חשוב להדגיש כי לימוד באמצעות שירים, סיפורי עם אותנטיים מהחברה הערבית, פתגמים ומקורותיהם מהווים שער רגשי לשפה ויצירת חיבור טבעי. לימוד כזה מאפשר חיבור לערכים ולמשמעויות משותפות. לדוגמה, הפתגם: الصبر مفتاح الفرج (הסבלנות היא מפתח לישועה). פתגמים כאלה פותחים דיון בין תרבותי חשוב על ערכים, השוואה לתרבות העברית וחיבור לחיי התלמידים.
מפגש עם דוברי ערבית הוא אחד הכלים החזקים ביותר ללמידה. הוא מפיג חשש ומעורר סקרנות. בחברה רב תרבותית כמו שלנו, יש לנו הזדמנויות נפלאות להכיר אנשים מהחברה הערבית המגוונת, הכוללת את החברות המוסלמית, הנוצרית, הדרוזית והצ'רקסית. חשוב להדגיש שהמפגש אינו חייב להיות פיזי בלבד. הוא יכול להתקיים גם באופן דיגיטלי, דרך שיחות זום, חילופי סרטונים או פרויקטים מקוונים, וכך להיות נגיש גם לבתי ספר מרוחקים.
לדוגמה: תרגול ברכות פשוטות כמו مرحبا, أهلا وسهلا, صباح الخير או שאלות יומיומיות כמו ماذا تحب أن تفعل في وقت الفراغ؟. משפט פשוט כמו: اسمي أوري. اسكن في تل ابيب. أحب كرة القدم (שמי אורי. אני גר בתל אביב. אני אוהב כדורגל). משפט כזה יכול להפוך לבסיס לשיחה, לשאלות וחיבור לחיי התלמידים עצמם. ברכות ושאלות אלה הופכות כל מפגש קצר לחוויה משמעותית ויצירת קרבה בין הדוברים.
העברית והערבית הן שפות שמיות שהתפתחו באותו מרחב היסטורי ותרבותי והשפיעו זו על זו לאורך דורות. הקרבה הלשונית ביניהן, במבנה השורשים ובאוצר המילים, מאפשרת להציג את הערבית לא כשפה זרה אלא כשפה קרובה ובעלת היגיון מוכר. מילים יומיומיות כמו حمص (חומוס) سوق (שוק) או مخزن (מחסן) דומות מאוד בהגייתן ובכתיבתן למילים אלה בשפה העברית. הן ממחישות כיצד שפות, תרבויות ואנשים נודדים ומשפיעים זה על זה במרחב משותף. בדומה לכך, מילים רבות שנכנסו לעברית ואומצו מן הערבית, כמו אחלה, סבבה, יאללה, באסה ואחרות, הפכו לחלק בלתי נפרד מהעברית היומיומית, לעיתים בלי שנשים לב לכך. מילים אלה ממחישות כיצד השפה משקפת מרחב חיים משותף, מסחר, אוכל ותרבות, ולא רק הבדלים לשוניים ובין-מגזריים. חיבור להיסטוריה מאפשר להמחיש לתלמידים כיצד עברית וערבית השפיעו זו על זו לאורך הדורות. הדגשת הקשרים הללו בלמידה מחזקת סקרנות, מפחיתה תחושת זרות ומעודדת הבנה עמוקה של ההיסטוריה והחיים המשותפים באזור.
כאשר תלמידים מזהים את הערבית במרחב הציבורי, היא מפסיקה להיות שפה מופשטת והופכת להיות קונקרטית ונוכחת בחיי היומיום. המפגש עם שלטים, מודעות, תחנות אוטובוס, בתי חולים ועסקים הכתובים גם בערבית מחזק את ההבנה שהשפה היא חלק לגיטימי מהמרחב האזרחי המשותף. זיהוי מילים מוכרות מעניק לתלמידים תחושת הצלחה ומסוגלות ומחזק את המוטיבציה להמשיך ללמוד. מעבר לכך, הנראות של הערבית במרחב הציבורי מעודדת שיח על שוויון, כבוד ושייכות ומעמיקה את ההבנה של החיים המשותפים בישראל. דוגמה: שלטים כמו مستشفى (בית חולים) או محطة (תחנה) או משפטים יומיומיים כמו ما رأيك في المطعم الجديد الذي فتتحوه في يافا؟ (מה דעתך על המסעדה החדשה שפתחו ביפו?)
שלטים ומשפטים אלה מחברים את הלמידה לחיים ולהווי היומיומי של כולנו.
עבור תלמידים רבים, הערבית אינה באמת שפה זרה, אלא שפה החיה בזיכרונות המשפחתיים, במוזיקה, במטבח ובסיפורי העלייה ממדינות ערב. ניתן לעודד תלמידים לחקור מילים או ביטויים שסבא וסבתא משתמשים בהם בבית, להכיר את הלהגים השונים של הערבית היהודית כגון מרוקאית, עיראקית ותימנית, ולהשתמש בשפה ככלי לתיעוד סיפורי עלייה ומורשת. בבתים רבים סבא וסבתא מדברים עברית המשולבת בערבית, תוך אימוץ ועברות של מילים, במיוחד בשפת היומיום והרגש. כך מילים וביטויים כמו חומוס, טחינה, קובה, סחוג וזעתר, לצד ביטויים כגון יאללה, באסה, סבבה ואינשאללה, הפכו לחלק טבעי מהעברית המדוברת ומשקפים שפה חיה וסיפור של חיים משותפים בין תרבויות. סבא וסבתא רבים מספרים סיפורים, מביעים רגשות ונותנים עצות בשפה מעורבת, עברית השזורה במילים ובביטויים בערבית, מבלי להבחין בין השפות, וכך מעבירים לדור הצעיר שפה חיה של זיכרון, זהות וקשר.
כאשר תלמידים לומדים ערבית דרך מקורות חזותיים, השפה מקבלת עומק היסטורי וממשי והופכת מחומר לימוד מופשט לעדות חיה של עבר ותרבות. ניתן ללמוד ערבית מתמונות משפחתיות ישנות, ממכתבים, מתעודות או ממסמכים של המשפחה או הקהילה מן העבר, המעוררים שיח על חיים משותפים, זהות וזיכרון. כך למשל, מסמך רכישת בית של סבא וסבתא מתקופת קום המדינה שנכתב בערבית יכול לשמש מקור למידה משמעותי: התלמידים קוראים מונחים בסיסיים, מזהים שמות של מקומות ואנשים, ולומדים כיצד השפה הערבית שימשה מסמך רשמי וחלק בלתי נפרד מן המרחב האזרחי והמשפטי בראשית המדינה. חיבור זה מחזק תחושת שייכות וגאווה והופך את הערבית ממשאב לימודי למשאב זהותי רב עוצמה.
בחברה רב־תרבותית כמו ישראל, הערבית היא חלק בלתי נפרד מהמרחב האזרחי והאנושי המשותף. לכן, לימוד ערבית צריך להיות בראש ובראשונה בחירה חינוכית־ערכית. כמורה לערבית ורכזת מקצוע הערבית לשעבר בבתי ספר על־יסודיים, נוכחתי לדעת שכאשר הערבית נלמדת מתוך הקשר אנושי, תרבותי וחברתי, המוטיבציה של התלמידים עולה, ההתנגדות ללימוד השפה פוחתת, והשפה הופכת חיה, רלוונטית ובעלת משמעות.
דווקא סביב יום השפה העברית, זהו רגע חינוכי חשוב להכיר בכך שהעברית עצמה צמחה, התעצבה והתחזקה בתוך מרחב רב־לשוני, שבו הערבית הייתה ועודנה שפה מרכזית. חיבור מודע בין לימוד העברית ללימוד הערבית אינו מחליש את מקומה של השפה העברית, אלא מעשיר אותו ומעמיק את הבנת הזהות הלשונית והאזרחית בישראל. יום הערבית הבינלאומי ויום השפה העברית יחד מזמינים אותנו לראות בשפה לא רק כלי תקשורת, אלא גשר תרבותי, משאב חינוכי וקריאה לאחריות משותפת על העתיד המשותף של כולנו.
