נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
עמדתי מול הכיתה כאילו אני באמצע הסוואנה. כמעט ארבעים ילדים שטובעים באדרנלין כמו חיות פרא, שואגים בכל הכוח כמו אריות שלא אכלו שבועיים.
ייתכן שאדם שלא עמד בחייו מול כיתה לא באמת יבין את הדילמה שלי, אבל תהיו בטוחים שכל מי שכן היה בנעליים שלי, כמחנך שעומד לבדו מול עשרות תלמידים ורוצה להשיג שקט, מכיר את התחושה של מורה שמוציא מעצמו גם תגובות שמגיעות מהבטן או ממצב הישרדותי אחר.
אז עמדתי מולם וחיכיתי לשקט. מאחר שלא נכנסתי אתמול לעולם החינוך, ידעתי שהטקטיקה הטובה ביותר להשיג את השקט שלי ועדיין לצאת מהכיתה בחתיכת אחת לקוחה מעולם הטורפים:
אתה מתביית על תלמיד אחד, מרחיק אותו מהלהקה, שולף ציפורניים ו... שתיים, שלוש, שגר.
אחר כך שאר הכיתה צופה במחזה ומבינה לבד: לא כדאי להם להתעסק איתך.
אולי מדובר באסטרטגיה יעילה, אבל היא רחוקה מלהיות חינוכית – והיא בהחלט עשויה לפגוע.
חיפוש מהיר בקרב הכיתה ומצאתי את התלמיד שלי. הוא דיבר, עשה כל מיני תנועות עם הידיים וממש הפריע – בקיצור, הוא היה מושלם למהלך שלי.
כמו בז שצולל לעבר הטרף שלו ב-390 קמ"ש, עטתי עליו:
"תמשיך, תמשיך לספר בדיחות אינפנטיליות בשביל לקושש עוד כמה נקודות שיעזרו לך לתחזק את הדימוי העצמי שלך."
הוא הביט בי כאילו הרגע סכין חדה נכנסה לו היישר ללב. הוא עצר. ושתק. והתחיל להחליף צבעים.
שאר הכיתה גם הסתכלה עליו – ועליי – והנה נוצר השקט המיוחל.
רק לא הבנתי אם סוף סוף יכולתי להתחיל את השיעור, למה הרגשתי שבא לי להקיא? מעצמי. מהאישיות שלי. מכל מה שייצגתי.
ניסיתי להתחיל כאילו כלום. להדחיק. להתעלם. אבל הקול הפנימי הטריף אותי. לא הבנתי מה בכלל קשור לעמוד עכשיו מול כיתה ולהתחיל ללמד כאילו לא קרה כלום כאשר הרגע פגעתי אנושות באחד מהתלמידים שלי.
והוא, התלמיד שלי, פשוט נכבה. צבע הפנים שלו היה לבן. המבט תקוע בשולחן.
המשכתי בשיעור, אבל הלב שלי כבר לא היה עם הכיתה אלא נדד למחוזות אחרים לגמרי. הרגשתי גועל מעצמי. הבנתי שהמילים שלי נתקעו לתלמיד שלי בלב ופשוט פוררו אותו.
לא יכולתי לעמוד בזה יותר. קיצרתי את השיעור בעשרים דקות והוצאתי את התלמידים להפסקה. ביקשתי מהתלמיד הפגוע לגשת אליי והתחלתי להצדיק את עצמי. הוא החזיר לי מבט וענה: "עדיין, לא היית צריך להעליב אותי ככה לפני כולם."
שתקתי. ידעתי שהוא צודק. לגמרי צודק ואין טעם להכחיש.
"אני מתנצל," אמרתי לו, "זו תגובה שקרתה לי מהבטן..."
"אני סולח לך אבל מבקש ממך לבקש ממני סליחה לפני כל הכיתה."
"לפני כל הכיתה?" שאלתי אותו. "אתה בטוח?" וחשבתי כבר איך כל הסמכות שלי הולכת להיפגע מול התלמידים שלי. שאני אבקש סליחה? אני? אני המחנך שלהם!
"פגעתי בי לפני כולם, תבקש סליחה לפני כולם," הוא אמר לי בטון בטוח.
תכל'ס? צודק.
למוחרת נכנסתי לכיתה כאשר הלב שלי היה על טורבו. אמרתי לכולם שאתמול עשיתי משהו ממש מכוער ושאני מצטער על זה מכל הלב, ושבנוסף אני מסכים עם התלמיד הפגוע שלי ואם הפגיעה הייתה לפני כולם, אז גם בקשת הסליחה צריכה להיות לפני כולם.
"אז רציתי להגיד לך שאתה ממש צודק, ואני מתנצל מעומק הלב על מה שאמרתי לך."
הוא סלח לי בלב שלם.
אלא ששום דבר מכל מה שקרה לא הכין אותי למה שקרה בהמשך:
כל התלמידים שלי, בפרץ של ספונטיוניות, פשוט התחילו למחוא כפיים. ולא סתם לרגע, אלא במשך שתי דקות שלמות.
"המורה," אמר לי אחד מהם, "אתה הראשון שאי פעם שמענו אותו מבקש סליחה מתלמיד – ואנחנו כאן מכיתה א'."
האם באמת יש לנו, המחנכים, רתיעה מלהודות בטעויות שלנו? רתיעה מלהתנצל בפני התלמידים שלנו, מול כל הכיתה? האם אנחנו חושבים שבקשת ההתנצלות אמורה באיזשהו מקום להפחית מכבודנו?
מאז אותו מקרה, נתקלתי בעוד ועוד מחנכים ומורים ששיתפו אותי בחוויית ההתנצלות שלהם ובכך שהיא בעצם 'טיהרה' ודייקה אותם. שהיא הוציאה מהם את המחנך האופורטניסט שחושב איך לשרוד במערכת, גם במחיר דריסת תלמידיו, והשאירה אותם עם אדם שהוא מנהיג ומוביל דרך – שלא מפחד או חושש להודות בטעויות, לעמוד מאחוריהן ובעיקר להימנע מכך שמישהו אחר ינגב אחריו.
מעבר לכך, התלמידים שלי לימדו אותי שברגע שאתה מתנצל בפניהם, אתה מעביר להם את אחד מהשיעורים החשובים ביותר שהם היו יכולים לקבל לחיים: שיעור שמראה להם שגם למחנך יש חולשות ורצונות ומורכבויות ולמען האמת, הוא ממש לא מורם מעם. להפך. הוא נלחם בכל יום מחדש על ועם החסרונות והחולשות שלו. הוא נופל וקם, פוגע ומבקש סליחה אבל בעיקר מודע לעצמו ולתהליך שהוא עובר.
וזה בעיניי, שווה הכול.
לקראת יום כיפור, מוזמנות ומוזמנים להקריא את הטקסט לכיתה שלכן.ם ולקיים דיון בנושא.
