איך להציב גבולות בכיתה?

בכיתה שבה אין גבולות, יש חופש אך הוא מדומה. בכיתה ללא גבולות יש בלבול, חוסר ביטחון ולעיתים גם כאוס. לא פעם, מורים מוצאים את עצמם מתמודדים עם אתגרים התנהגותיים אך שוכחים שהמענה אינו רק בהטלת סנקציות, אלא בראש ובראשונה ביצירת מסגרת ברורה, עקבית ומשמעותית של חוקים וגבולות.

ילד, ממש כמו מבוגר, זקוק לדעת היכן נגמר חופש הבחירה ומתחילה אחריות. גבול מאפשר לילד להתנסות, להשתלב, לבחור ולהיכשל – אבל בתוך מסגרת שמגנה עליו. 

יעקב הכט ב"שאלת הגבולות" ניסח זאת היטב: "נניח שאקח קבוצת אנשים אל גג בניין גבוה ללא מעקה... הם יצטופפו במרכז ולא יעזו לפעול. אבל אם יהיה שם מעקה בטוח ויציב, דווקא אז הם ינועו בחופשיות ויפעלו כרצונם."

כך גם תלמידים – דווקא כאשר הם פועלים בתוך גבול ברור, הם חשים ביטחון ויכולים להתבטא, לקחת יוזמה ולהרגיש שייכים. גבולות אינם מנוגדים לחופש – הם תנאי לחופש.

הצבת גבולות בכיתה יוצרת אווירה יציבה, צפויה ובטוחה. היא עוזרת לתלמידים לווסת את עצמם, להתמודד עם תסכול, להבין מציאות שבה לא כל דבר אפשרי, ולפתח מיומנויות של בחירה ואחריות. ילד זקוק לגבולות באותה מידה שהוא זקוק לאהבה – ובלעדיהם, קשה לו ללמוד, להתפתח או להרגיש שייך. כשם שההורים בבית הם אלו שאמונים על הצבת הגבולות, כך המורים בכיתה הם אלו שתפקידם לקבוע, לעצב ולאכוף את חוקי הכיתה. 

חוק וגבול – דומים אך לא זהים

חשוב להבחין בין חוק לגבול. חוק הוא כלל שמושתת על ערך, והוא חל באופן שווה על כל תלמידי הכיתה או בית הספר. למשל: "אסור להשתמש בטלפון בזמן שיעור." הגבול, לעומת זאת, גמיש יותר – הוא משתנה בהתאם לצורך, לגיל, להקשר. גבול יכול להיות פתוח למשא ומתן ולעיבוד עם התלמידים. לדוגמה: מתי ואיך ניתן להשתמש בטלפון בזמן הפסקה, או האם לאפשר לתלמידים להאזין למוזיקה בזמן עבודה עצמאית.

החוק מציב מסגרת כוללת והגבול מאפשר גמישות בתוך המסגרת הזו. כדי להציב גבולות משמעותיים, המורה צריכה לשאול: מה הערך שמנחה אותי כאן? איזו למידה אני מקווה שתתרחש? האם הגבול הזה מאפשר לתלמיד.ה לצמוח – או נועד רק לשלוט בו/בה?

למה זה לא כל כך פשוט?

הצבת גבולות היא משימה מאתגרת. לעיתים יש יותר מדי חוקים – עד כדי כך שהתלמידים לא מצליחים לעמוד בהם או להבין אותם. לעיתים הגבולות נוקשים מדי ולא מאפשרים התאמה אישית או גמישות. פעמים רבות, האתגר המרכזי הוא דווקא באכיפה: אין עקביות. יום אחד מותר להביא מסטיק, למוחרת אסור. חלק מהמורים מקפידים על כל כלל, אחרים מעלימים עין.

יש גם חסמים פנימיים – מורים שמרגישים עייפים, מותשים, לא רוצים לעורר התנגדות או ויכוחים. לעיתים, המורים עצמם לא עומדים בחוקים שהם הציבו – ואז האמינות מתערערת. וכשאין אמינות, גם הגבולות מתמוססים.

הצבת גבולות באופן אפקטיבי: ארבעה עקרונות מפתח

1. בהירות – גבול שאינו ברור פשוט לא קיים

כלל או גבול צריכים להיות מנוסחים בשפה ברורה, פשוטה, מותאמת גיל, ולא משתמעת לשתי פנים. התלמידים צריכים להבין בדיוק מה מצופה מהם.

דוגמה מהכיתה:

במקום לומר: "תתנהגו יפה בזמן ההפסקה." נשתמש במילים: "בהפסקה נשארים בחצר ולא נכנסים לכיתה ללא רשות."

במקום גבול כללי כמו "כבוד הדדי" נפרט לתלמידים: "לא צוחקים על תשובות של אחרים", "מחכים שמישהו מסיים לדבר לפני שמגיבים".

כתיבה משותפת של הכללים בתחילת השנה על בריסטול גדול שתלוי בכיתה – או אפילו תיאור מקוצר בקבוצת הווטסאפ הכיתתית – מבהירה ומפשטת.

2. מספר קטן של חוקים – עדיף מעט חוקים שנאכפים מאשר הרבה שלא

הצפה של חוקים יוצרת עומס וקושי באכיפה. עדיף לקבוע 3-5 חוקים מרכזיים שמתוחזקים בעקביות, על פני רשימת חוקים ארוכה שקטנה עם הזמן.

דוגמה מהכיתה:

מדברים רק בהרמת יד; מגיעים לשיעור עם הציוד הנדרש; מתייחסים בכבוד לכל חבר.ה בכיתה – קצר, פרקטי וקל לאכוף.

3. עקביות – הגבול קיים כל הזמן, לא רק כשנוח לי

אם נציב גבול אך לא נשמור עליו – נאבד סמכות. גבול חייב להיאכף באופן שיטתי ועקבי, ולא לפי מצב הרוח, הזמן או העומס.

דוגמה מהכיתה:

אם קבענו שתלמיד שמאחר לכיתה לא נכנס בלי אישור – נעמוד על כך גם אם זה תלמיד שמדייק בדרך כלל.

אם אמרנו שמי שמדבר בלי רשות לא יוכל להשמיע את דעתו בדיון – נעמוד על כך גם כשמדובר בתלמיד שמדבר מתוך התלהבות חיובית.

4. נחישות משולבת באמפתיה – לא כוחנות, אלא מסר ברור ואנושי

גבול לא חייב להיות קשה. להפך, ניתן להציב אותו בעדינות אך בביטחון. גבול טוב משדר: "אני רואה אותך, אכפת לי ממך – ובדיוק בגלל זה אני לא מוותרת לך."

דוגמה מהכיתה:

תלמיד מפריע בשיעור. לא נצעק אלא נפנה אל התלמיד בשקט ונאמר: "נראה לי שקשה לך להתרכז היום. תבחר – אתה נשאר פה ושומר על גבולות השיעור, או יוצא לחמש דקות להירגע וחוזר."

תלמידה מוציאה את הטלפון הנייד בזמן שיעור. במקום להחרים את המכשיר כדאי לומר: "אני רואה שקשה לך להישאר מרוכזת עכשיו, אבל יש לנו כלל ברור: טלפונים לא נמצאים בשימוש בשיעור. אני מבקשת שתחזירי אותו לתיק עכשיו, אם קשה עכשיו להחזיר את הטלפון, את יכולה לשים אותו אצלי עד סוף השיעור. אני כאן כדי לעזור לך ללמוד."

מודל הרמזור – כלי להבנת גבולות ותפקידים

מודל הרמזור מאפשר להבחין בין שלוש רמות של אחריות. כאשר מדובר בילדים צעירים אנחנו נשהה הרבה באזור האדום. המטרה של המודל לשאוף להגיע לגיל ההתבגרות כאשר בגיל זה נשהה מעט באזור הכתום והרבה באזור הירוק. זאת משום שבמהלך השנים החוקים יוטמעו בתלמידים ויהפכו לערך.

• אדום – תחומים באחריות בלעדית של המורה: ביטחון, בריאות, בטיחות.
• צהוב – תחומים באחריות משותפת: עבודת צוות, נורמות כיתתיות.
• ירוק – תחומים באחריות התלמיד.ה: ארגון אישי, תכנון זמן, למידה עצמאית.

המודל עוזר לתלמידים להבין שלא כל גבול הוא "איום", אלא הזמנה לאחריות. הוא גם עוזר למורה לבחון: איפה אני צריך להחזיק את הגבול, ואיפה אפשר לשחרר?

הכול מתחיל מהמורה

כדי להציב גבולות, על המורה להכיר קודם כל את הגבולות של עצמה. מורה שאינה מודעת לגבולותיה האישיים – למה היא מוכנה ולמה לא – תתקשה להציב גבולות חיצוניים. הצבת גבול מתוך בהירות ומחשבה ולא מתוך כעס, תסכול או אובדן שליטה תתקבל בצורה שונה לחלוטין בכיתה. גבול אישי מכובד יוצר מודל לחיקוי.

תפקיד המורה בשמירה על גבולות – גם במהלך חופשות החגים

גם לקראת תקופת החגים והחופשות המרובות, כדאי לזכור כי תפקידנו החינוכי אינו מסתיים עם הצלצול. דווקא בתקופות של הפסקה ממסגרת לימודית פורמלית, חשוב לעזור לתלמידים לשמור על גבולות שיאפשרו להם חוויית חופש יציבה ומכוונת.

המליצו לתלמידים על תכנון יומי, עודדו אותם לשמירה על שגרות של קימה ושינה, הציעו פעילויות חברתיות או יוזמות קהילתיות,  ועודדו שיח כיתתי העוסק באיזון בין חופש לאחריות.

עודדו את התלמידים לחשיבה: מהם הגבולות שאני רוצה לשמור עליהם גם במהלך החופשה? באיזו מידה אני נשאר.ת אחראי.ת לעצמי גם כשאין לימודים? כאשר אנחנו משדרים מסר עקבי גם בחופשות – אנו מחזקים את תחושת היציבות, האחריות והבגרות.

גבולות כאקט חינוכי של אהבה

הצבת גבולות בכיתה איננה עניין טכני בלבד. היא תהליך חינוכי, רגשי ולעיתים אף אישי. גבול טוב הוא כזה שנשען על ערך, מוסבר לתלמידים ונשמר בעקביות. הוא מבהיר להם שאכפת לנו, שאנחנו נוכחים, ושיש משמעות לשהות המשותפת שלנו בכיתה.

בעידן שבו חופש, בחירה ואינדיבידואליות עומדים במרכז, דווקא הגבולות – כשהם ברורים, מוסברים ומכובדים – הם שמאפשרים חופש אמיתי. עלינו, אנשי ונשות החינוך, להחזיק את המעקה הזה עבור תלמידינו – לא כדי להגביל אותם, אלא כדי שירגישו חופשיים באמת.