גם אלברט איינשטיין לא היה מצליח לבד

בכל שנה מתקבלים תלמידים רבים למסלולים של כיתות מצוינות – כיתות שנתפסות לעיתים כקצה העליון של הסקאלה החינוכית. ההורים מתמלאים גאווה והתרגשות, המורים נערכים למסע אינטנסיבי של הוראה, מדידות והישגים – והילדים? מרגישים לעיתים קרובות גאווה על ההזדמנות שניתנה להם, אך גם לא מעט התמודדויות פנימיות: מה יקרה אם אכשל? האם אאכזב את ההורים? האם אמצא פה חברים?

מאחורי התווית הזוהרת של כיתות מצוינות, מתחבאת שאלה פחות מדוברת: כמה הילדים מרגישים שבאמת רואים אותם? בין שיעור בפיזיקה לאולימפיאדת מתמטיקה, לא תמיד יש מרחב המאפשר לתלמידים לשאול גם את עצמם, "איך אני מרגיש.ה פה?"

כל מורה יודעת שאין כיתה שדומה לאחרת ולכל כיתה יש את ה-DNA הייחודי שלה. ובכל זאת, אחרי עשרים שנים של עבודה באלפי כיתות, ביקשנו ב"אקדמיית מצמיחים" לנסח לעצמנו מה המאפיינים הייחודיים של דינמיקה חברתית בכיתות מצוינות. נפגשנו עם קבוצת מורים לפיזיקה, מתמטיקה ומדעים שנמצאים יום יום בכיתות עם אותם ילדים מצטיינים, וניסינו ללמוד על עולמם הרגשי-חברתי של תלמידי המצוינות.

השאלה הראשונה ששאלנו הייתה מהי שייכות ואיך היא באה לידי ביטוי בכיתות המצוינות. מה שעלה היה מרתק, ובעיקר – אנושי. הם דיברו על התחרותיות הגבוהה בכיתה בין הילדים, על הסתרה של ציונים, על החשש מחד לא לעמוד ברף ומאידך לבלוט כמצטיין יתר על המידה, על חוסר פרגון בין התלמידים, על החשש לטעות בפני כולם ועל הסטיגמות שהכיתות האלה סוחבות איתן – "חנונים", "סחים", "מוזרים".

אבל הם גם שיתפו סיפורים מרגשים: כמו המורה שנתנה לתלמידה שלא עברה את מבחן הכניסה הזדמנות אמיתית' והובילה אותה בצעדים קטנים להצלחה, ועל מקרים בהם ילדים היו על סף פרישה, ואיך הקשבה, נחישות, ולב פתוח של המורה הם שהשאירו אותם במסלול מצוינות.

בחודש אפריל האחרון, הגעתי לפגוש כיתה שנמצאת תחת הקטגוריה של "כיתת מצוינות". בראש שלי דמיינתי את הקלישאה: תלמידים מופנמים יותר, חובבי מדעים, אולי קצת ביישנים. בפועל, חיכתה לי כיתה אחרת לגמרי. קבוצה של ילדים כריזמטיים, אהודים בשכבתם, נשמעים.

לאורך המפגש איתם פגשתי ילדים בתנועה מתמדת, ממבחן אחד לפרויקט אחר, מחוג לחוג, ממחשבה לתוצאה, ולעוד תוצאה. הכול מוכוון מטרה, הישג, השוואה. כשאפשרתי להם רגע לעצור, לשחק, לצחוק, להכיר אחד את השנייה, להביט בעיניים – קרה משהו. הלב נפתח והשיתוף זרם, על הקושי שמשותף לכולם, על הציפיות הגבוהות מהם, על הפרפקציוניזם וההחמרה העצמית, כמה הם היו רוצים להכיר יותר, מעבר לידע במתמטיקה, והמבוכה וחוסר המיומנות שביצירת אינטראקציות חברתיות.

זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את העייפות בעיניים שלהם. שם הבנתי, שמאחורי כל ההצלחות שלהם, ויש לא מעט, מסתתר עומס רגשי עמוק, וצמא למשהו פשוט: לתת קול לרגש שלהם, לפגוש, להיות חלק. להרגיש שייכ.ת באמת ולא רק להצטיין.

מכאן, מתחזקת ההבנה שהצורך להרגיש שייכ.ת הוא צורך קיומי. הוא קיים בכל הכיתות, אבל במיוחד בכיתות מצוינות. במרחבים בהם שוררים מתח, תחרותיות, השוואות וסטנדרטים גבוהים, תלמידים צריכים אפילו יותר להרגיש חלק מקבוצה.

מרחב מצמיח

אנחנו נוטים לתת הרבה מקום או אחריות למחנכת הכיתה, ובצדק. היא האדריכלית של תחושת השייכות בכיתה, זו שמאפשרת את האקלים הרגשי, החברתי והלימודי שבו פועלים הילדים מדי יום. אך מעבר לכך, מורים, גם מחנכים וגם מקצועיים, יכולים וצריכים לייצר בכיתה אווירה, שבה כל ילד מרגיש שייך, שיש לו מקום לתרום, לשאול, לטעות ולצמוח.

נרצה לייצר בכיתות נורמות של השמעת קולם של כלל הילדים, עידוד טעויות מתוך מקום של למידה, שיתוף בכישלונות ובהצלחות ללא חשש, אווירה של פרגון. משפט כמו "תודה על האומץ לטעות" הוא לא סתם סיסמה, הוא ביטוי שמטרתו למתג באופן חיובי את המאמץ, התעוזה והניסיון של הילדים, על אף ובזכות טעותם.

עם זאת, חשוב לזכור, כי למילים של מורה, כריזמטי ואהוב ככל שיהיה, אין את אותו כוח והשפעה כמו למילה מרימה/מורידה של תלמיד אחר בכיתה. ילדים חווים את תחושת הקבלה או הדחייה, החיבור או הניכור, דרך העיניים והתגובות של החברים שלהם. זהו ציר קריטי, ובו טמון פוטנציאל אדיר לחיזוק מצוינות.

יותר ויותר מורים מבינים היום ששייכות היא תנאי בסיסי ללמידה עמוקה, לתחושת ביטחון, למניעת נשירה ולשימור הילדים במסגרת כל כך תובענית. כיתה שמרגישה כמו נבחרת, תחושת אחריות להצלחה של כל ילד, שמתגייסת לעזרה הדדית לכל תלמיד בנושא שהוא מתקשה בו, היא כיתה שפחות תלמידים נושרים ממנה.

לכן, האחריות ליצירת מרחב בטוח אינה מונחת רק על כתפי המורה, אלא גם בידיהם של התלמידים עצמם, דרך האופן שבו הם לומדים, משתפים, מגיבים ותומכים זה בזה. כאן חשוב להדגיש את הצורך בחיזוק המיומנויות הרגשיות-חברתיות דווקא בקרב תלמידים בכיתות מצוינות, ילדים שמורגלים פעמים רבות דווקא לחשיבה רציונלית ולשיח "מדעי", אך זקוקים לא פחות לשפה רגשית.

איך מתחילים להכניס את הרגש לכיתת המצוינות?  

המלצתנו? להתחיל בקטן. סבב יומי של מה שלומכן.ם בתחילתו/סיומו של שיעור, פעילויות קבוצתיות שמעודדות שיתוף פעולה ולא תחרות, עבודה בקבוצות מגוונות, או חיזוק ילדים שמשתפים בקושי/ משתתפים לראשונה/ עוזרים ומחזקים את חבריהם לכיתה.

דרך פעולות אלו, אנו מטפחים מיומנויות של הקשבה פעילה, אמפתיה, ויסות רגשי, עזרה הדדית, ניהול קונפליקטים ועוד, שהן לא פחות מאשר אבני היסוד לכיתה שיש בה שייכות אמיתית ומרחב מאפשר לצמיחה.

כיתות מצוינות הן לא רק מקום לטיפוח יכולות קוגניטיביות, אלא גם מרחב שמזמן הזדמנות אמיתית לטיפוח מיומנויות רגשיות וחברתיות. ההבנה ששייכות היא תנאי יסוד להצלחה מחייבת אותנו, מורים, תלמידים ומערכת החינוך כולה, לשאול מחדש מהי מצוינות אמיתית. זוהי מצוינות שלא נמדדת רק בציונים או במדדים אובייקטיביים, אלא גם ביכולת של כל ילד להרגיש שייך, להעז, לטעות ולצמוח – בתוך קבוצה מעצימה ומפרגנת שעוזרת לו להאמין בו.