רוצים שקט בכיתה? תעברו ללמד בווטסאפ

באחד מכנסי תלמידים בהם נכחתי, צפיתי בבעתה כיצד המורות עוברות בין התלמידים עם סלסלות המיועדות לאיסוף טלפונים סלולריים עד סוף המפגש. המחזה היה מנותק מתקופתנו, לטעמי. מה גם שנודע לי שכך נהוג בכיתות.

הסלולר זו הפלטפורמה של התלמידים, המגרש הביתי שלהם, החלון שלהם לעולם. מדוע להחרימו בשיעור? תהיתי לעצמי.

במקרה אחר, נתבקשתי באחד השיעורים לפנות את ההוראה למורה אורחת. היא כתבה על הלוח בלי סוף כשגבה מופנה אל הכיתה, ומפעם לפעם היא נזכרה להפנות את ראשה אל התלמידים – שהיו עסוקים בלחישות הדדיות.

הסיפור הזה נגמר, אמרתי לעצמי. ההוראה חייבת להיעשות דרך המסכים הפרטיים שלהם. עברתי וחקרתי קילומטרים של פדגוגיה ארצית וחוץ ארצית ברשת האינטרנט, תרה אחר שיטות אלטרנטיביות וחדשניות להוראה באמצעות סלולרי, וחשתי בושה נוכח הממצאים הדלים.

מה אני בעצם רוצה? שאלתי את עצמי. מה ירתק אותם, יסחוף אותם ויחבור לשפת עולמם – הרשת החברתית? מה יגרום לי להפסיק להיות שוטר משמעת וקשב? איך אתרגם את שפת התקשור שלהם לאמצעים פדגוגיים? איך אהפוך אותם בעצמם למורים בשיעוריי? כיצד אפנה אותם למטלות, ואהיה גם אני חלק מהם, עוסקת איתם בלימוד הדדי, הולכת בעקבותיהם אל חקר התופעות שהצבתי, ולרגע לא אפנה את גבי אל הכיתה?

האסימון ירד. השיעור יתבצע מעתה דרך הווטסאפ.

למידה בווטסאפ: מרעיון למציאות

נרגשת, רצתי למנהל עם הרעיון, לבקש רשותו למהפכה כזאת בהוראה. הוא הנהן בראשו בחיוך ואז... שלח אליי את התלמידים המאתגרים ביותר בבית הספר – כאלה שהמורים האחרים הרימו ידיהם נוכח עוצמות האנרגיה ששחררו בכיתות.

אבל אני לא ויתרתי על הרעיון החדשני שלי.

• ראשית, בוטלו הלוח והכתיבה עליו.
• שנית, בוטל השיטור כי התלמידים היו עסוקים מדי בהובלת השיעור ובהכנסות תשובות לווטסאפ.
• שלישית, בוטלו הצעקות ההדדיות ובוטלה ההצבעה כי מכניסים לווטסאפ תשובות בחופשיות.
• רביעית, וזה העיקר, כל תלמיד נדרש להביא טלפון סלולרי ולהשאירו פתוח ומוכן להפעלה.
• חמישית, אחד התלמידים יוצר קבוצת ווטסאפ כיתתית בה רשומים כל תלמידי הכיתה.

התלמידים מדברים לא בקולם, אלא באמצעות תגובות כתובות שהם מכניסים לווטסאפ הכיתתי. הם נעזרים בסלולר למחקריהם, מביאים כיוונים וחדשנות דרך קבוצה זו, שכל מהלכיה מוקרנים ממחשב המורה אל הלוח. באופן זה הם אלה שכותבים תשובות, גם אלה שמקפידים מאוד לא לכתוב במחברותיהם דבר.

מבנה הכיתה מפורק: אין ישיבה ליד שולחנות אלא במעגל גדול, כך שכולם רואים את פני כולם, כולל המורה. איש אינו רואה את גבו של איש, אלא אם כן יש תלמידים שמבקשים לשבת על הרצפה, שהרי ממילא שולחן הכתיבה שלהם הוא הטלפון הסלולרי.

מה קורה בפועל?

מסך המורה מחולק לשניים – בצידו הימני מוצג הווטסאפ הכיתתי שנע בהתאם לתכנים שהתלמידים מכניסים אליו, ובצידו השמאלי מוקרנת מצגת שהוכנה על ידי המורה ובה טקסטים של החומר הנלמד ודוגמאות.

וכאן עוד חידוש: לא המורה מציגה שאלות לגבי החומר אלא התלמידים מתבקשים לכך: עליהם להציג שאלות רלוונטיות לחומר שהציגה המורה, לענות על השאלות שהציגו ובכך להוביל להתרתו, לפרשנותו, לדוגמאות ועוד. כאשר מסתיים הדיון עוברים פשוט לדף הבא.

מה למדנו?

תיאוריות בסיס בסוציולוגיה, מגדר, ביקורת התקשורת, יסודות בתקשורת חזותית וקולנוע, מקום האימוג'ים בחיינו ועוד.

מה השגנו?

• קשב לשיעור וקשב לחברי הכיתה, תוך אפשרות לביקורת על התשובות שענו תלמידים אחרים.
• הפיכת הטלפון הסלולרי לכלי חקר באמצעות גלישה במאגרים של ידע או במאגרים ויזואליים.
• שקט. כאשר מחפשים חומרים, עורכים אותם בסלולר ומכניסים לווטסאפ הכיתתי, יורד שקט חקרני מרהיב על הכיתה כולה.
• המורה מפנה את כיסאה לתלמידים, לפי רצונם, אחד בכל פעם, ומכיסא המורה התלמיד הזה מנחה את "ריצת" הווטסאפ למעלה ולמטה. המורה עוברת לשבת בכיסא התלמיד בתוך המעגל הכיתתי.
• השיעור עשוי לגלוש לשדות שלא תוכננו על ידי המורה, להרחיב מאוד את מאגר הידע והלימוד, כי התלמידים משכו את הנלמד למחוזות שמצאו ברשת האינטרנט, חומרים שלא תוכננו על ידי המורה.

שמחה מאוד גדולה ירדה על הכיתה כאשר בשיעור ובתשובות השתתפו גם תלמידים שנאלצו להישאר בבית ולא להגיע לכתה באותו יום.

ומה באשר לתכנים שאינם ראויים? כאן תפקיד הכיתה לבקש בכתב, בווטסאפ הכיתתי, מהתלמיד שהכניס אותם – לבטל.

ההצלחה הייתה ענקית. התלמידים הגיעו לכיתה כשהם מוותרים על ההפסקה, והיה קשה מאוד להקים אותם ולשלוח אותם להסעות לביתם. כמובן שכל תלמיד היה יכול להמשיך להתכתב בווטסאפ מביתו בכל עת שירצה.

מפעם לפעם היה נכנס המנהל לכיתה, מהנהן בשמחה ומוסיף עוד שניים-שלושה תלמידים. לבסוף הכיתה גלשה מעל גדותיה.

השיעורים כולם התקיימו במסגרת מרכז מדע למחוננים במכללה האקדמית תל חי, לחטיבת הביניים, תחום ההוראה – חקר התרבות.