נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
"טוביה החולב" מאנטבקה מזכיר לנו שאנחנו שומרים על שיווי משקל בזכות המסורת. ומה עניין המסורת ללימודים בבתי הספר בישראל בהם הזרם המרכזי הוא הממלכתי?
הזיכרונות האהובים עליי ביותר מבתי הספר בהם למדתי כילדה וכנערה, ומבתי הספר בהם לימדתי כמורה, נוגעים למסורת הבית-ספרית. מסורת בית-ספרית מייחדת את בית הספר וגורמת לתלמידים ולמורים תחושת שייכות מעבר לשיעורים מוצלחים, להפסקות מעניינות ולסביבה נעימה.
אלה יהיו הזיכרונות של הבוגרים, שנים רבות אחרי שסיימו את הלימודים, מהם ישאבו השראה לחיים. אליהם יתגעגעו ויספרו עליהם לחברים חדשים, לילדים שיוולדו להם ולעמיתים בעבודה.
לקראת סיום השנה, ובאווירת החג הקרב הבא, אספתי עבורכן.ם שלוש מסורות בית-ספריות שמלוות אותי עד עצם היום הזה: האחת מימיי כתלמידה, השנייה מימיי כמורה והשלישית מימיי כסבתא.
בית הספר של ילדותי אהוב עליי במיוחד, ולאורך שבע השנים בהן למדתי בו גם נעם לי לרוב. חברי הילדות שלי מבית הספר הם חברים וחברות טובים ואהובים גם כיום, כשאני כבר סבתא. בית הספר "ניר" שבו למדתי היה מיוחד ונפלא. לימדו אותי מורות ומורים נהדרים, המנהל ואנשי הצוות נתנו תחושה של בית, של משפחה.
על מסורת אחת אני מבקשת לספר, מסורת הנמשכת עד היום! בבית הספר "ניר" למדו מוזיקה. זה היה מקצוע חשוב ומשמעותי. המורה למוזיקה היה אהרון אלקלעי ז"ל. אהרון, מורה למוזיקה בכל רמ"ח אבריו, ייסד את הקונסרבטוריון למוסיקה בקרית אונו ואת תזמורת בית הספר "ניר".
בתמונה המצורפת מארכיון קרית אונו אפשר לראות את התזמורת בתקופה הראשונה. עומד כמובן אהרון עצמו, כשהתלמידים קשובים לו ומוכנים לכל תנועה שלו. תזמורת הנוער של קרית אונו (כלומר של בית הספר "ניר") ניגנה שנים רבות, בתחילה רק באירועים ביישוב, בהמשך באירועים שונים בארץ ואף יצאה לסיורים מרגשים באירופה. בעיתוני קרית אונו אפשר לקרוא מידע רב בנושא – כאן מעיתונים בשנות השישים של המאה הקודמת.
הכישלון הגדול שלי בבית הספר היה כשהושעינו משיעורי חלילית כי הפרענו למורה לחלילית בזמן שלימד אותנו לנגן את "יונתן הקטן".
בתזמורת הנוער ניגנו התלמידות והתלמידים המתמידים, שנפגשו לחזרות קבועות וכמובן שהתאמנו בבית. כשיצאו לצבא פרשו מהנגינה, ותלמידים צעירים החליפו אותם. אבל המוזיקה כבר הייתה חלק מהם, כך שאחרי שנים, והרבה בקשות מצד הבוגרים, ייסד אהרון את תזמורת הבוגרים של קרית אונו שפעילה עד היום!
הקשיבו למארש צה"ל שמנגנת תזמורת הבוגרים של בית הספר (לפני חמש שנים) וחישבו איזו השפעה יש למסורת הבית ספרית הזו על חיי האנשים, בני משפחותיהם וכל סביבתם.
בבית הספר בו זכיתי ללמד, "בית החינוך שער הנגב", הייתה מסורת בית ספרית אחרת לגמרי. כאן מדובר בבית ספר תיכון, בניגוד ל"ניר". בבתי ספר תיכוניים יש יותר מחויבות לבחינות הבגרות, ולכן היכולת לשלב פעילויות שונות מוגבלת יותר לרוב. בוודאי בבית ספר המבוסס על הסעות תלמידים. ב"שער הנגב" מצאו דרכים שונות להתמודד עם המגבלות וליצור גם לימודים אחרים. המסורת שעליה אני רוצה לספר היא סמינרים שכבתיים.
במספר רב של בתי ספר מקובל מסע לפולין לשכבה הבוגרת, כאחד משיאי הלימוד. למסע כזה קודמים מספר מפגשים בהם עוסקים בנושאים הקשורים למסע – לעולם היהודי שלפני השואה, לשאלות מוסריות וערכיות ועוד. מסע כזה היה גם מסורת קבועה בשער הנגב, עם הדגשים המיוחדים, אבל לא עליו אני מבקשת לכתוב.
לאורך תקופה התקיימו ב"שער הנגב" סמינרים שכבתיים בארבע שכבות לימוד במקביל:
כל סמינר כזה כלל מספר ימי לימוד שבהם כל תלמידי השכבה, על המחנכים והמורים המקצועיים, עסקו בלימוד ובדיון בסוגיות קשורות ובימי סיור במקומות הקשורים לנושא. בסמינר ניצנים, עסקו המשתתפים בסיפור המסגרת של הקמת ניצנים במרחב האנושי הגאוגרפי, במלחמת העצמאות, בדגש על מרחב הדרום, וכמובן בקרב ניצנים עצמו. הסמינר הזה היה בן יומיים, כאשר ביום השני יצאו תלמידות ותלמידי השכבה לסיור בניצנים הישנה, לאנדרטת האישה הלוחמת ועוד.
למתעניינים בבית הספר, כתבה קצרה עם המנהל המיתולוגי של בית החינוך, אהרל'ה רוטשטיין.
בבית הספר "אלון" שבקרית ענבים שילבו בין ט"ו בשבט ליום משפחה, ויצרו מסורת נפלאה שמחממת את הלב: "סדר ט"ו בשבט" משותף לתלמידות ולתלמידים בשכבת ד' עם סבתא וסבא שלהם.
בין ט"ו בשבט ליום המשפחה מקיימת כל אחת מכיתות ד' "סדר ט"ו בשבט" שאותו מכינים הילדים, ואליו כל ילד וילדה מזמינים סבא וסבתא שלהם. האירוע נערך באולם בבית הספר, ואת תכני הסדר קובעת המחנכת עם התלמידים, בהסתמך על תכנים שנאספו בבית הספר. התלמידים מנגנים בחליליות וקוראים מחוברת מסודרת המוכנה לעיני הסבים הנרגשים. הכיבוד ב"סדר" מבוסס על פירות ארץ ישראל. כאשר התארחתי בסדר כזה כסבתא, זו הייתה חוויה מרגשת ביותר.
ביקשתי אישור מהמחנכת הנפלאה, הדס, שבדקה עם מנהל בית הספר, דרור, להציג את התמונה הבאה מעמוד הפייסבוק של בית הספר:
נסו לחשוב אם יש בבית הספר שלכן.ם מסורת מיוחדת? האם זה משהו שיכול לשמח אתכן.ם, את התלמידים, את הקהילה?
מי שיש אצלו מסורת חיובית, כמו אלה שהזכרתי, יודע.ת כמה זה נפלא, כמה זה מיוחד, כמה זה עוזר לקום בבוקר וללכת לעבודה, שהיא מאתגרת ולא פשוטה לרוב. גם בני ובנות המזל שבינינו, שיש אצלם מסורת בית ספרית, מוזמנים לחשוב עליה: האם היא עדיין רלוונטית? האם היא זקוקה לעדכון, לשינוי? האם היא עדיין משהו שהתלמידים אוהבים לזכור אחרי שסיימו את לימודיהם?
בבתי ספר שאין בהם מסורת בית ספרית מיוחדת – שבו יחד, צוות החינוך וההוראה בבית הספר, וחישבו: במה אנחנו טובים? מה יכול להתאים לנו, לצוות, לתלמידים, לקהילה? מה ירגש אותנו, מה יגרום לנו גאווה?
מוזמנים לדבר איתי אם תרצו.
אסיים בדוגמה אחרונה חביבה, חדשה יחסית: בבית הספר "בגין" שברמת אפעל ברמת גן יש כיתת תקשורת נפלאה בעיניי. התלמידים, עם הצוות החינוכי שלהם, בהנהגת דבי יפת המחנכת, אימצו את האנדרטה ללוחמי אלכסנדרוני בתל השומר. ביום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה הם עומדים כמשמר כבוד בצד האנדרטה. גם זו מסורת וחשובה מאוד.
