נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
הורים רבים לא רוצים שהילדים שלהם ייחשפו לסיפורי החטופים שחזרו. אחד מהם הוא סיפורו של אוהד מונדר בן התשע, ילד מחונן וספורטאי, שנחטף לרצועת עזה מקיבוץ ניר עוז יחד עם אימו קרן והוריה רותי ואברהם. את יום הולדתו התשיעי ציין אוהד בשבי, והוא חזר הביתה אחרי 49 ימים בשבי החמאס.
מצד אחד, מי אני שאחלוק על ההורים שרוצים להגן על ילדיהם. מצד שני, בעיני רוחי אני רואה את אוהד מונדר בן התשע, שחגג לפני שבועיים את יום הולדתו בשבי החמאס והשבוע שוחרר הביתה, עושה סיבוב הרצאות בבתי הספר ושואל את ילדי ישראל: "מה החלום הכי גדול שלכן.ם?"
ילד אחד עם שיער ג'ינג'י מתולתל עונה לו: "החלום שלי? שההורים שלי יקנו לי כרטיס טיסה מסביב לעולם ושאבקר ביורודיסני במשך שלושה ימים רצופים!"
ילד אחר, עם משקפיים, יענה לו: "שההורים שלי יקנו לי סוני פלייסטיישן 5 ויקחו אותי לתחרות גיימינג מסביב לעולם!"
וילדה נוספת, עם שתי צמות, תענה לו: "להיות מיליארדרית ולדעת שאני יכולה לקנות כל מה שבא לי!"
ומה אוהד יענה להם? "רוצים לשמוע מה היה החלום הכי גדול שלי כשהייתי בשבי? פשוט לישון במיטה שלי, בבית שלי, עם הכרית והשמיכה שלי. ואם היו לי מיליארד דולר, הייתי משתמש בכל הכסף הזה כדי לקנות את החופש שלי."
אוהד מונדר עת חזרתו משבי החמאס.
תשאלו את הילדים שלכם מתי יצא להן.ם בפעם האחרונה להרגיש שיש להם מיליארד דולר ביד בכל יום שבו הם מתעוררים לחירות אחרי שישנו בשמיכה ובכרית שלהן.ם? מתי יצא לכן.ם להרגיש עם מיליארד דולר ביד בזה שאתן.ם רואות ורואים את השמיים הכחולים ולא את האפור של הבטון של מנהרות החמאס?
אנחנו יכולים לחפור לילדות ולילדים שלנו, לתלמידות ולתלמידים שלנו, על משמעויות החיים ועל אושר, על הערכה של דברים פשוטים שהם לא מובנים מאליהם ועל עוד כל מיני משפטים יפים שנשמעים טוב. אבל תכלס, ביומיום, נראה שגם אנחנו וגם הם לא באמת נהיה מרוצים מהחיים שלנו עד שלא נשיג את הטסלה החדשה, ועד שלא נצליח לרכוש דירה, ועד שהילדים שלנו לא יתקבלו לטכניון, ועד שלא נהיה "מסודרים".
אבל אוהד מונדר בן התשע, ילד ככל הילדים, הוא היה שם. וראה. וחווה. והרגיש. ונשם את הטחב ושמע את שלשלאות הברזל. והוא יודע להעריך את הדברים החשובים בחיים: את החופש. את התנועה. את היכולת ללכת לאן שאת.ה רוצה בלי שהגורילות מהחמאס יסתובבו לידך.
אוהד מונדר, ועימו יתר החטופים שזכו לחזור הביתה, מסתכלים כעת על החיים באופן שונה. יש להם פרופורציות אחרות לבחון איתן את החיים. הם מעריכים את הדברים הקטנים, הפשוטים, שכולנו לוקחים כמובנים מאליהם – אבל הם בעצם הדברים בעלי הערך היקר ביותר.
אם הייתי יכול, הייתי מפגיש את השבויים שחזרו הביתה לשיחה עם הכיתה שלי – כי השיעור בפרופורציות לחיים הוא אחד החשובים ביותר שתזכו ללמד וללמוד בעצמכן.ם.
הדבר הזה נשאר איתי, וחשבתי איזה מסר אני יכול כמחנך להעביר לתלמידים שלי. פתחתי דיון וביקשתי מהן.ם לשתף אותי בחלומות שלהן.ם. כצפוי, הם התחילו לדבר על לזכות בלוטו ולטוס מסביב לעולם. שאלתי אותם כמה כסף לדעתם אוהד מונדר היה נותן כדי להיות בסך הכול כמוהם: לזכות להיות ילד שמתעורר בבית שלו, ישן במיטה שלו ואוכל את האוכל המוכר והאהוב עליו. בלי לזכות בלוטו או טיסות מסביב לעולם.
הכיתה חשבה, ולאחר שתיקה הם ענו שהיה נותן הכול, את כל מה שיש לו. בשלב זה שאלתי את התלמידות והתלמידים: האם יש כאן מישהו אחד שאמר תודה רבה על הזכות להתעורר בבית שלו? או על זה שהוא בן אדם חופשי?
הכיתה חשבה וחשבה, והשקט נשמר...
לאחר מכן הקראתי להם את הפוסט הנהדר של מיכל ברוידי ברקאי על חזרתה של החטופה אמילי הנד בת התשע. אמילי הנד נחטפה מקיבוץ בארי, ואביה תומאס הנד חשב תחילה שהיא נרצחה. היא חזרה הביתה אחרי 50 ימים בשבי במהלכם חגגה את יום הולדתה התשיעי בשבי החמאס. אביה תומאס לא חשב שאי פעם יראה אותה שוב, ולבסוף זכה להתאחד איתה באיחוד מרגש שלא הותיר אף עין יבשה.
הפוסט של מיכל הוביל לדיונים מרתקים עם התלמידים והתלמידות על ניפוץ של תקרות זכוכית, תקווה ואמונה עצמית. היו גם הרבה תובנות מעשיות בעקבות הדוגמאות החיות שהתלמידים קיבלו. מצורף כאן למטה הפוסט של מיכל כאן כדי שתוכלו לשתף בכיתה שלכן.ם:
"אבא נפרד לנצח מביתו שנרצחה.
אבא מודה על כך שהיא מתה ולא חיה בגיהנום הזה.
אבא מגלה שלמרות הכל היא חטופה ולא מתה.
אבא מקבל הלילה את הילדה שלו בחזרה.
***
אף תסריטאי לא היה יכול לכתוב את זה ככה.
מזל טוב לאבא תומס שמקבל הלילה בחזרה את הילדה שלו כנגד כל הסיכויים.
ברוכה הבאה הביתה אמילי מתוקה.
בעזרת ה מעכשיו רק טוב ילדה אהובה שלנו."
האיחוד המרגש בין אמילי הנד לאביה.
אל תמנעו מהתלמידות והתלמידים שלכן.ם את השיעור הזה לחיים, ובינתיים נחכה לשובן.ם של כל אחד ואחת מהחטופים!
