מחנכות טובות דיין – מה אפשרי ולא אפשרי לעשות כעת עבור ילדים

אנחנו בעיצומו של רגע קשה מאוד. עבור כולנו. כפרטים, כעם. בתקופה זו כל אחד ואחת מאיתנו נמצא במטוטלת רגשית, לעיתים בהצפה, לעיתים בניתוק, לעיתים בחיבור כואב למציאות ולתמונה העצובה כל כך שהיא מציירת לנו. בנוסף לקושי האישי, לחרדה, לכאב העצום שכל אחד חווה עם עצמו, אנו נדרשים להיות שם עבור אחרים: הילדים שלנו, ההורים שלנו, עמיתים לעבודה, חברים, שכנים. העשייה וההימצאות שם עבור האחר היא מרפאת, עוזרת לנו להתמודד יותר טוב עם הקושי היום-יומי ומחברת אותנו למשאבים שלנו. מאידך, לעיתים יכולים לצוף רגשות אשמה: אולי אני לא מספיק נמצא שם עבור אחרים? אולי אני יכול.ה לעשות יותר?

כפי שאנחנו חווים בקרן משפחת ליאון, למחנכים.ות כיתה זוהי התמודדות מאוד מאתגרת ביום יום, לא כל שכן בימים אלו. המחנכים.ות שלנו, אתם.ן,  נמצאים.ות שם עבור כל כך הרבה ילדים, כל ילד עם הצורך האישי שלו, עם החרדה שלו, הכאב שלו. איך מתמודדים עם כל זה? איך פועלים בידיעה שיש כל כך הרבה צרכים שונים, ולא נופלים למקומות של רגשות אשם, שיפוטיות עצמית? 

ואולי כדי להתייחס אל הסוגייה חשוב להסיט את המבט קמעא לעבר תחום אחר, שיכול להאיר לנו נקודות מעניינות: רעיון מתחום הפסיכולוגיה - האם הטובה דייה (Good enough mother).

בפסיכולוגיה, הקשר בין האם לילדיה נתפס כקשר המשמעותי והחשוב ביותר עבור התפתחות התינוק והילד. ילד המתפתח בצורה בריאה, יכול ללמד על אם שהצליחה לייצר קשר אנושי טוב, מזין, תומך ואוהב עם הילד. בתחילת חייו של התינוק, האם בדרך כלל מאוד מושקעת בתינוק ובניסיון לענות על צרכי התינוק: כל שעותיה כמעט סובבות סביבו והאנרגיה שהיא מקדישה לו היא עצומה. על פי התפיסה ההתפתחותית המקובלת, ההשקעה של האם גורמת לתינוק לחוש תחושת כל-יכול (משום שצרכיו נענים בדרך כלל מיד לאחר שהוא מראה סימנים לכך, בעיקר בכי), שהיא בריאה וחשובה להתפתחות הנפשית שלו.

ניתן היה להסיק מכל זאת שהאם "המושלמת" היא זו המייצרת קשר המספק את כל צרכיו של התינוק, וכי כל אם צריכה לשאוף לכך. אולם על פי גישתו של הפסיכיאטר ההתפתחותי (שטיפל בילדים ופעוטות וחקר אותם ואת הקשר בין האם לתינוק) דונלד ויניקוט, שהפכה לגישה הנפוצה בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית, אין זה נכון. אין אמהות מושלמות. לכל היותר, אמהות הן אמהות טובות דיין, לא משום שהן רעות אלא משום שהן אנושיות ומשום שהתינוק שלהן זקוק דווקא לחוסר המושלמות הזו. האם הטובה דיה, עפ"י ויניקוט, היא אם המצליחה ליצור קשר רגשי טוב ומזין עם תינוקה, אך נכשלת לעתים בתפקידה. האם נענית לצורכי התינוק במרבית המקרים, אך באופן טבעי, "נכשלת" לעיתים: לא תמיד הבינו אותנו כתינוקות ולא תמיד הצליחו למלא את צרכינו גם כשהבינו אותם. לצד הרגשה של ביטחון, הגנה וסיפוק הצרכים, הקשר האנושי הבריא עם האם מלא ברגשות של תסכול, אכזבה וחוסר הבנה. אנחנו מתחילים להבין אט אט, שלצד סיפוק הצרכים, חוויות של כישלון ותסכול הן חלק אינהרנטי מהחיים.

אנחנו בעצם לא יכולים להיות הורים מושלמים. 'רק' הורים טובים מספיק. כך גם בזוגיות, מול חברים, בעבודה, משפחה. המושג של 'טוב דיו' יכול לאפשר לנו להשתחרר מרגשות אשם, משיפוטיות עצמית מחד, ומאידך מאפשר לנו להפוך להורים יותר טובים, לבני זוג יותר טובים, למחנכים.ות יותר טובים, דווקא בגלל אי-השאיפה למושלמות – ויותר מכך, בשל השחרור משיפוטיות ואשמה. 

האם "מחנכ.ת כיתה טוב.ה דיו" הוא מושג שיכול לעזור לנו המורים בהתמודדות עם עבודתנו המאתגרת, שלעתים קווי האופי שלה נושקים בדמיון להתנהלות בהורות? אני סבור שכן. אני סבור שהבנה יותר טובה של עבודת מחנכת הכיתה והמורה, על מגבלותיה וקבלת המגבלות שלנו, תתמוך בנו ואף תהפוך אותנו למורים טובים יותר. כמה היבטים של מחנכים.ות כיתה טובים דיים:

• מחנכ.ת כיתה טוב.ה דייה מבינה שתמיד, אבל בטח כרגע, לא ניתן לטפל בהכל. לא ניתן לעזור לכולם, לראות את כולם, לתמוך בכולם. 

ולכן חשוב, כצעד ראשון, לבצע מיפוי: מי צריכ.ה את העזרה הגדולה ביותר?  מי פחות?  למי כרגע אני יכול.ה לסייע, ולמי פחות? המיפוי חשוב מאוד, כי הוא מייצר סדרי עדיפויות. אך בבסיסו, ולנוכח ההצפה של צרכים שמיפוי כזה מייצר – יש לדעת, אני לא אוכל לעזור לכולם, אני יכולה לעשות את המיטב שאני כרגע יכול.ה ואפשרי לי לעשות. 

• לייצר רשת של עזרה. אנחנו לא סופרמנים/ות. אנחנו גם לא לבד. לבקש עזרה מהורים שיכולים לעזור כרגע, מחברים/ות, עמיתים לעבודה, ואפילו מילדים. כן, ילדים. ילדים שיכולים כרגע לשוחח ולתמוך בילדים אחרים (בטח בכיתות ד' ומעלה).  שיתוף הפעולה עם הורים הוא הכרחי ומשמעותי כרגע, וחשוב לשלב הורים גם בשלב המיפוי אך גם בשלב של פעולות אקטיביות ועשייה עם ילדים. יותר מכך, אני משוכנע – מבלי לבדוק זאת לעומק – שזהו גם צורך של ההורים כרגע. 

• והכי חשוב: מחנכ.ת כיתה טוב.ה דיה מכירה ומתייחסת גם לצרכיה שלה.  ממש כמו בקלישאה על התמודדות של הורה במטוס ברגע של מצוקה.  ההתבוננות על צרכינו שלנו חשובה מאוד בעת הזאת, כי היא מאפשרת לנו להיות מדויקים יותר, יעילים יותר ומשמעותיים יותר לאורך זמן. התקופה הזו היא לא ריצה קצרה, היא לצערנו הרב, מרתון ארוך.

התבוננות על צרכי מחנכ.ת הכיתה כמעט ולא קיימת בשיח הפדגוגי. בשיח הפדגוגי הרווח, מחנכ.ת הכיתה הוא המבוגר האחראי שצריך לדאוג לצרכי תלמידיו, ביניהם הצורך בקשר אישי, בפומביות, במשמעות. כדי לאפשר זאת, על מחנכ.ת הכיתה לשים לב שהיא מתייחסת לצרכיה שלה בתוך העומס הרבה, ושהם מקבלים מענה, בין אם אלה צרכים בסיסיים ביותר, ובין צרכים יותר עמוקים, כגון הצורך לדאוג לרווחתנו, לרווחת משפחתנו. 

בסוף יום, לאחר עוד יום ארוך של אירועים, הודעות, התנדבויות, תמיכה באחר, אני שואל את עצמי אם עשיתי מספיק. אולי יכולתי לתרום יותר. יש שם אנשים שעושים המון כרגע. ולצד המחויבות שלי עם עצמי להתנדב, לתרום, לעשות, אני גם לוחש לעצמי ברכות, good enough, good enough.

כתבה זו היא חלק מסדרת 'מחנכות כיתה' בשיתוף קרן משפחת ליאון - השינוי מתחיל במחנכות