פודקאסטים
כשהם ילדים קטנים, הולכים ליסודי או לגן, אנחנו ממש על זה: מלווים אותם עד לכניסה ומצלמים אותם במסיבות הסיום, אבל בחטיבת הביניים אנחנו מרגישים שאנחנו כבר ממש לא רלוונטיים. האורחת שלנו להיום היא הגר כוכבי, עורכת ערוץ הורים ב-ynet ומגישת הפודקאסט "אספת הורים".
"אני חושבת שהורים חשובים מאוד תמיד. גם אנחנו הורים, וכולנו הילדים של ההורים שלנו. הילדות היא התקופה המעצבת של החיים שלנו – תקופה מאוד קצרה אבל מאוד מעצבת, שקורים בה הרבה מאוד דברים, ומכאן החשיבות הראויה."
"זו שאלה מאוד מעניינת. יש משפט שאומר: 'להיות הורים אנלוגיים לילדים דיגיטליים'. אני חושבת שלהורים יש היום אתגרים מאוד מורכבים שהם ניצבים בפניהם. אם נחזור אחורה לשנות ה-60, לגישה ההומניסטית ששמה את הילד.ה במרכז והתחילה להסתכל יותר על הצרכים והרגשות שלהם, זה דבר נפלא שקרה, אבל אני חושבת שזה שינה המון דינמיקות – גם בבתי הספר וגם בבתים עצמם.
"אני רואה לא מעט הורים קצת אבודים מול הטכנולוגיה. מול הקצב, מול המסכים, מול גיל ההתבגרות שמתחיל יותר ויותר מוקדם. מאוד קשה להכליל. אני רואה הורים מאוד מעורבים, לפעמים מתערבים – יש הבדל בין שני המושגים – לבין הורים שעשו איזה 'אאוט-סורסינג', מיקור-חוץ. המושג 'להרים ידיים' הוא אולי קשה מדי בקשר לזה, כי אני חושבת שמה שמשותף להורים זה באמת שהם אוהבים את הילדים שלהם ורוצים את מה שהכי טוב להם, כמובן למעט מקרי קיצון כאלה ואחרים, ולא פשוט לממש את זה בימים אלה."
"בואו נדבר על מעמד המורה. אני חושבת שהרבה מאוד הורים בעבר הפקידו את הילדים בבתי הספר לידיהם של מורים שהם סמכותיים, יודעי כול. הם היו השער שלנו לשפות, לעולם, לידע, למידע. הרבה מאוד דברים השתנו: הקצב, הטכנולוגיה, המסכים, האופן שבו הילדים שלנו סופגים מידע, קולטים מידע, מעבדים אותו וכן הלאה – ויש איזשהו עניין, משולש לא ברור בין הורים, ילדים ומורים.
"אני חושבת שהיום הציפייה של הורים ממערכת החינוך היא קודם כול לתת ידע ומידע, שזו ציפייה שכבר לא כל כך מותאמת למציאות. הורים רוצים שמורים יתנו לילדים שלהם מענה רגשי, מענה חברתי, מעבר למענה החינוכי. המורים עצמם לא תמיד מקבלים את ההכשרות הראויות לתת את המענים החדשים הללו, ואפשר לחזור עוד ועוד אחורה: לדבר על הקורונה ומה שהיא עשתה, לדבר על המאבקים השנתיים."
"בעיניי להיות מורה זו אחת המשרות הכי קשות, הכי מורכבות, הכי משמעותיות שיש בחייהם של ילדים, ואני חושבת שיש פשוט איזושהי עייפות. זאת אומרת, ילדים היום לומדים באותן שיטות לימוד, באותה כיתה, באותן צורות שלמדו לפני 100 שנים, כמו שהסבים והסבתות שלי למדו. יש כאן כמובן איזשהו חוסר התאמה. אני חושבת שמורים כמובן רוצים לעשות את הכי טוב שהם יכולים, גם בקורונה ראינו התגייסות באמת מדהימה של מורים לטובת הילדים, ואני חושבת שכל צד די סובל בסופו של דבר מאותו חוסר התאמה שיש היום."
"אני חושבת שנושא המסכים מעסיק יותר הורים לילדים בגילים צעירים. אני חושבת שככל שהילדים מתבגרים ועולים בגיל, כולנו מבינים שהמאבק על שעות המסכים הוא די מיותר. המסכים הם כאן, הם חלק מהחיים שלנו, שלך ושלי. אני לא יכולה להוות שום מודל לילדה שלי בנושא הזה. אני עובדת עם הטלפון, מזמינה את המשלוח בסופר בטלפון ואת התור לרופאה בקופת חולים. אני חושבת שצריך לשנות את הדיסקט ולחשוב איך אנחנו רותמים את המסכים, איך אנחנו רותמים את הטכנולוגיה לטובת הילדים שלנו – המאבק על השעות עבור הרבה מאוד הורים הוא פשוט אבוד, לא רלוונטי."
"אני רוצה לספר לך משהו. עשינו לקראת סיום שנת הלימודים פרויקט ב-ynet שבו בני נוער נפרדים ממערכת החינוך: מה היה להם טוב, מה היה להם רע, למה יתגעגעו ולמה לא. דיברנו עם עשרות רבות של בני נוער שאין קשר ביניהם, כל אחד מעיר אחרת, מבית ספר אחר, ועלו שני דברים עיקריים. הדבר הראשון שעלה הוא בעניין הקורונה. הילדים עדיין באירוע הזה שנקרא קורונה. הם זוכרים את חוויית הלימודים בזום, הם זוכרים את הבדידות, הם זוכרים את השינוי שבבת אחת פשוט שינה להם הכול."
אלי: "זאת אומרת, העובדה שחזרנו לשגרה כאילו לא קרה שום דבר – הם עברו את זה כאיזושהי חוויה מכוננת, טראומה."
הגר: "ממש. מתוך 60-70 בני נוער לא היה אחד שלא הזכיר את ימי הקורונה.
"הדבר השני הוא בעצם התכנים, ההכנה שהילדים מקבלים או לא מקבלים לחיים האמיתיים. בערך 95% מבני הנוער שדיברנו איתם דיברו על הצורך שלהם בחינוך פיננסי. הם הרגישו שלא הכינו אותם לחיים האמיתיים. הם נתנו שם כל מיני הצעות ייעול: במקום לשבת ולשנן, הם דיברו על עבודות שאפשר לעשות עם נטפליקס או על מידע שאפשר להוציא מה-AI, דיברו על הצורך שלהם ללמוד לדבר מול קהל, להציג מצגות, לבנות פרויקטים. דברים וכישורים באמת הכרחיים שכולנו יודעים שאנחנו נדרשים אליהם בעולם האמיתי."
"המסגרת הבית ספרית יכולה להיות מסגרת נפלאה, מסגרת שבה שאנחנו לומדים וגם מקבלים מידע, לומדים על החיים, לומדים על חוויות, על מערכות יחסים, מגשימים את עצמנו, ממשים את עצמנו. זאת אומרת, היא יכולה מאוד להועיל. אני כן חושבת שהמסגרת היא כזו, ואני אגיד את זה בזהירות, שאין לה תמיד כלים לראות כל ילד.ה בפני עצמם – וזה למרות הרצון המאוד מאוד טוב של מורים לראות את הילדים, ושל הורים שיראו את הילדים שלהם.
"אתן לך דוגמה. אם אני אשאל אותך איזה מורה אתה זוכר, מורה או מורה משמעותיים שהיו לך לאורך השנים, אתה יודע מיד את התשובה."
אלי: "אני לא אשכח."
הגר: "ואני חושבת שהדבר הזה נשאר גם היום. אני חוזרת לפרויקט בני הנוער הגדול. כל אחד מהם ידע לספר על מורה או מורה כאלה, לאו דווקא מחנכ.ת, ואפילו הייתה ילדה שדיברה על המזכירה בבית הספר. הדבר הזה נפלא, והוא גם בעיניי מאוד בעייתי – שבסוף אחרי כל המערכת המאוד מאוד גדולה הזו זה עניין פרסונלי. או שאת.ה נופל.ת על מורה טוב.ה שרואה אותך ומכיר.ה בך או שלא. זה משהו שלא השתנה לאורך השנים וזה קצת חבל."
"אני חושבת שהפגיעה במעמד המורה שהתרחשה לאורך השנים מחלחלת גם להורים. המורה הוא כבר לא הדמות הסמכותית המכובדת, השער שלנו לעולם הידע והמידע. אני לא חושבת שפעם הורה היה מסוגל להגיע לבית הספר באמצע היום או להתפרץ לכיתה, או מה שהיום אפשר לעשות עם הוואטסאפ, כי את.ה שולח.ת הודעה למורה בכל שעה שאת.ה רוצה מתי שאת.ה רוצה."
"אז ממה שאני רואה, ההורים לא בהכרח יודעים לכבד את הגבולות האלו. משום שעכשיו קרה משהו, עכשיו ילד הגיב איזושהי תגובה לא טובה לטיקטוק של הילד האחר, הכול קורה כאן, הכול קורה עכשיו, הכול מאוד תזזיתי, הכול מאוד דינמי.
"אני גם חושבת שהמאבק המתמשך של המורים – שהוא מוצדק בעיניי, אגב – מאבק על השכר, על ההכרה, על התנאים, אני חושבת שגם הוא בסופו של דבר פוגע בתדמית של המערכת מול ההורים. הרבה פעמים הורים רואים את המורים כאותם נציגים של ארגוני מורים וזה חבל, זה באמת באמת חבל. אני מכירה מורים נפלאים שמקדישים את החיים שלהם, את הימים, את הלילות, את הידע, את הלב, את המסירות שלהם לטובת ילדים. אני רואה הורים שלא מעריכים את זה."
איך לדעת הגר תיראה מערכת היחסים האידיאלית עם הורה – מורה – תלמיד.ה? תצפו ותגלו.
