להקשיב לשטח
מעט אחרי תחילת המלחמה של רוסיה באוקראינה, כש-150 אלף פליטים חצו את הגבול מידי יום, פורסם סרטון בו נראה ילד הולך לבדו במעבר הגבול מֶדִיקָה. לבוש במעיל גדול מידי, גורר רגליים ושקית עם דובי, ובוכה. לילד הזה קוראים ואלרי, ומאוחר יותר התברר שהוא לא היה שם לבד. ובכל זאת, המראה נצרב.
ולא רק הוא, אלא מיליוני הפליטים, המשפחות שנקרעו, הערים ההרוסות, סיפורי זוועות וסיפורי גבורה – כל אלו הצטברו לתחושה שאי אפשר יותר לשבת על הספה, להזדעזע מול CNN ולהגיד כמה שהכל נורא. זה פשוט לא מספיק.
חיפשתי מסגרת, משלחת סיוע. כל הארגונים המוכרים הוציאו רק אנשים דוברי אוקראינית או רוסית, או אנשים בעלי רקע רפואי, פסיכולוגי, חינוכי או סוציאלי. לי יש זוג ידיים ולב, וזה לא הספיק. בסופו של דבר הגעתי אל עמותה שמוציאה משלחות של אנשים ש"לא הצליחו להשתבץ" למשלחות בארגונים הגדולים.
יצאנו לדרך בתחילת מאי. משלחת של עשרה אנשים שנפגשו לראשונה בתור לצ'ק אין. היעד: העיירה רָאדִימְנוֹ במזרח פולין, כ-20 ק"מ מהגבול עם אוקראינה. בעיירה נמצא מתחם של פליטים. לא מחנה אוהלים כפי שאנחנו מדמיינים ורואים בסרטים, אלא מבנה שהיה פעם אכסניית נוער, עומד נטוש כבר עשור ולמעשה היה מיועד להריסה.
עם ההתחלה של הגעת זרם הפליטים התארגנה קבוצה של מתנדבים פולנים, ובזמן שיא של כשלושה ימים הם שיקמו מעט את המקום והכשירו אותו למגורים. משלחות ישראליות שהגיעו בהמשך המשיכו בסיוד החדרים ובמיון תרומות. לא מדובר בתחנת מעבר זמנית לימים בודדים, אלא פתרון לשהייה ממושכת יותר של שבועות או אף חודשים.
גרים שם כ-300 איש – ילדים בכל הגילאים ואימהות. האבות, האחים הגדולים, הדודים ובכלל כל הגברים בגילאי 18-60 נשארו באוקראינה להילחם.
מעבר הגבול באוקראינה
למרות השיקום, המקום עדיין עגום, קודר ולא מסביר פנים. המסדרונות חשוכים, המקלחות והשירותים משותפים ומצבם בכי רע. ובכל זאת – קורת גג, מקום בטוח.
בחצר הגדולה יש ארגז חול וריהוט גן מאולתר מארגזים ומשטחי עץ של מלגזות. מתנדבים קודמים ארגנו כך שאת הכביסה יתלו רק בקצה החצר כדי לפנות לילדים מרחב גדול יותר. מתנדבים שהגיעו אחרינו בנו טרמפולינה ומגלשה.
לפי תדרוך מהעמותה הבנו שהעבודה עשויה לכלול מעט שיפוצים, מיון תרומות, או העסקת ילדים – הן מכיוון שחלק מהאימהות כבר מצאו עבודה והן מכיוון שהם פשוט ... ילדים. על המילה הזאת, "להעסיק", אתעכב בהמשך.
מראש התבקשנו להביא איתנו חוברות צביעה, טושים, ערכות יצירה, משחקים וכו'. בין השאר, הבאתי איתי במזוודה כדורגל. כשהגענו ביום הראשון, אֵם הבית שאלה "איזה דוכן כל אחד יפתח", וכך הסתבר שרוב העשייה שלנו תהיה תלויה ביוזמה שכל אחד ייטול. התמקמנו בחצר עם שמיכות על העשב, שולחנות מחדר האוכל והריהוט המאולתר.
לילך הביאה ערכה שלמה להכנת תכשיטים מחרוזים, ויחד עם זהבה הקימה דוכן שהיה הצלחה גדולה לאורך כל השבוע; אילונה פרסה מגוון של חוברות עבודה ומדבקות ועבדה עם הילדים. היא ייסדה בארץ תנועת נוער ליוצאי אוקראינה, והביאה עימה מכתבים מילדי ישראל לילדי אוקראינה.
לאוניד, שהוא ד"ר למתמטיקה, הכריז על שיעורי חשבון – "אבל לא מה שהם לומדים בבית הספר", ולמעשה לימד חשיבה מתמטית. בהמשך הוא יצר קשר עם ארגון שמעניק מלגות לילדים מחוננים פליטים מאוקראינה. הוא דיבר עם המורה והאימהות של שניים מהתלמידים המתמידים שלו, וטיפל בהרשמה לפחות עבור ילד אחד.
אלכס הבין שהם צריכים עזרה באינסטלציה, ועסק בכך כל השבוע; דימה פשוט שיחק עם הילדים והיה אוזן קשבת; יוּרה, שהוא קריקטוריסט, פתח עמדת "הצטיירות" – כמו לתיירים בכיכרות, וגם אצלו עמדו תמיד בתור; יוני ויונתן, ששהו במתחם פליטים אחר ואף לנו בו כל השבוע (בניגוד לשאר, שהתמקמנו במלונות בסביבה), חברו לצוות מתנדבים אמריקאי, שיפצו עליית גג – והפכו אותה לכיתה.
המפתח הוא תשומת לב. ילדים לצד מתנדבים במתחם הפליטים
ואני, מכיוון שדוכן של חוברות צביעה כבר הוקם ואת סדנת הצילום תכננתי לימים הבאים, אז במצב של "כאן ועכשיו" רק ביקשתי חבילת דפי מדפסת והכרזתי על דוכן מגזרות נייר ואוריגמי. כשמכינים מגזרות נייר, השולחן מתמלא בשאריות. נָאזַר, ילד בן 4 או 5, הרים גזיר נייר, ואמר "סָמָאלוֹט", מטוס. במקרה נפל על אחת מארבע-חמש המילים שאני מכירה ברוסית. באותו רגע נפתח פס ייצור למטוסים. עיטרנו אותם בדגלי אוקראינה, ילדה אחת הדביקה על המטוס שלה המון מדבקות של לבבות אדומים וילד אחד כתב משהו על שלו. בתנועות ידיים שאלתי מה כתב, והוא ענה "פוטין". הכיתוב היה ארוך יותר, ואפשר לנחש שזו לא הייתה תודה על שחרור העיר שלו.
יש מגבלה – אני לא דוברת אוקראינית או רוסית. הורדתי לפלאפון מקלדת אוקראינית, ועם הילדים הגדולים יותר התכתבתי דרך google translate. לקטנים השמעתי את התרגום. עם רצון טוב ותנועות ידיים אפשר להסתדר. כמות הפעמים שסימנתי לב עם כפות הידיים הייתה עצומה. לא צריך הרבה יותר מזה כדי להעניק תשומת לב, חום ואהבה.
מראש ידענו שחלק מהעשייה תהיה "להעסיק" את הילדים. כשאומרים "להעסיק", חושבים על משהו מסודר ומובנה, למלא להם את הזמן. אבל מה שכל כך חסר לילדים שם זה תשומת לב. זה ניכר כבר כשהלכנו בסוף היום הראשון, כשאחד הילדים שאל אם "אמרנו שלום רק להיום או ממש שלום".
ולא רק לקבל הם מחפשים, אלא גם לתת מעצמם: קמילה הכינה לי צמיד בדוכן התכשיטים, אליסיה הביאה לי וואפל ודאשה נתנה לי כתר מעמדת היצירה, בוֹגְדָן הכין לי ציור. המחוות האלו צובטות את הלב. ועל כמות החיבוקים והכִּיפים אי אפשר בכלל לדבר. זו לא ספירת מלאי, כמובן. זה פשוט מבטא כמה שהם צמאים לקשר, ליחס אישי.
במתחם יש חדר משחקים. אך ילדים הם ילדים, ותמיד שמחים למשהו חדש. ביום שהבאתי את הכדורגל ושיחקנו בו בחצר, אחד הילדים שאל אם זאת מתנה. הסברנו שכן, זו מתנה. מתנה משותפת לכולם. במקרה אחר, הלכתי עם אחד הילדים לבחור משחק מהמלאי שהבאנו, הוא התלבט ובסופו של דבר אזר אומץ ושאל אם יוכל לקבל משהו "שיהיה רק בשבילו". זה לא היה ילד חצוף שניסה לשנורר. כמו כל הילדים שם – אין לו כלום משל עצמו.
בהמשך השבוע עסקנו בפעילויות שונות איתם. משחקי כדור בחצר היו נפוצים מאוד. בהברקה של לילך "פשטנו" על משתלה, קנינו שתילי פרחים, אדניות ואדמה – וארגנו פעילות נטיעות:
כשירד גשם, עברנו לחדר המשחקים:
באחד הימים הגיעו מיטות. מיטות קומתיים פשוטות, על תקן מיטות סוכנות. חכמות וקלות להרכבה. כמו איקאה, מינוס העיצוב. אחרי כמה מיטות תופסים מיומנות וקצב, ותוך שעות בודדות הרכבנו מעל 40 מיטות. חלק מהילדים עבדו איתנו, לשמחת שני הצדדים.
זו הייתה הפעם היחידה שראינו את החדרים, את תנאי המגורים. כפי שמישהי מאיתנו אמרה, "עכשיו ראינו כמה שהם פליטים". לא החלפנו מיטות ישנות בחדשות. למעט בחדר אחד, שם לא היו מיטות, רק מזרנים. היה רגע נוגע ללב של ילד שהפציר בנו שנגיע כבר לבנות את המיטות בחדר שלו. הוא עזר עם הראשונה, וכשהייתה מוכנה טיפס למעלה, בדק אותה מכל הכיוונים, המתמקם ולא ירד. הוא קיבל מיטה וחגג עליה. באותו לילה הוא כבר לא ישן על הרצפה.
מרבית הפליטים מאוקראינה ברחו לפולין, ונכנסו למדינה בעיקר ממעבר הגבול מדיקה. בצד הפולני הוקמו עשרות דוכנים לחלוקת מזון, כרטיסי סים, אוהל של הסוכנות היהודית, מרפאה, ואפילו אוהל סיוע למי שחצו את הגבול עם חיות מחמד.
בשלב מוקדם במלחמה, עלה החשש מסחר בנשים, וארגון ישראלי – "הצלה ללא גבולות", הקים במעבר הגבול אוהל לנשים בלבד. מתחם בטוח. האוהל הענק מאפשר מנוחה למספר שעות – יש בו כ-20 מיטות מאולתרות. הוא מחומם, יש בו פינת קפה מסודרת, מדפים של מוצרי טואלטיקה, חיתולים ומזון לתינוקות, ביגוד, פינת משחק – הכל מתרומות. האוהל מאויש 24/7, במשמרות.
אמנם העמותה שדרכה נסענו לא הייתה קשורה לארגון 'הצלה ללא גבולות', אך מכיוון שנודע לנו שחסרות להם ידיים עובדות בחלק מהמשמרות – התנדבנו לעזור. המשימה העיקרית באוהל היא מתן כתף תומכת לנשים ששוהות בו. ביום שסייענו שם, התנועה בגבול הייתה דלילה. רוסיה חגגה באותו היום את יום השנה לניצחון במלה"ע השניה, ומפחד מהתקפות, תושבי אוקראינה הונחו להישאר בבתים. בשבועות הראשונים למלחמה שדרת האוהלים הזאת הייתה מאוד עמוסה, ולא הפסיקו לשדר משם. את אוהל הנשים ביקשו שלא לצלם.
לפני הנסיעה, חשבתי שנעשה משהו מוחשי יותר כמו סיוע במטבחים או חדרי אוכל, עבודה באולמות חלוקה של תרומות, וכו'. לא דמיינתי שאמצא את עצמי "סתם" משחקת או עושה אוריגמי עם ילדים, ובתחילה זה לא הרגיש כתרומה משמעותית. אך קריאות שמחה של ילדים שפתאום קיבלו צעצוע משלהם, סה"כ "להב נינג'ה" מנייר – אבל איך הוא עף! (הודות לאנטון, בן 8, שלימד אותי, ואני הכנתי עם אחרים); ומשחק מסירות בכדור, אנחנו וחבורת ילדים – וכמה שמהצד זה נראה הכי נורמלי שבעולם, כמו בפיקניק. רגעים כאלה והרבה אחרים מספרים סיפור אחר. הענקנו להם כמה קרני אור וכמה איים של שפיות בכל הטרפת הזאת.
כשעזבנו ביום האחרון, שניים מהילדים אמרו שהיינו המתנדבים הכי טובים שהיו להם. אני רק קיוויתי בשבילם שהם יאמרו את אותם הדברים בדיוק למתנדבים הבאים.
עינת זבירין, מאי 2022.
מוקדש באהבה לדָניל, אליסיה, בוגדן, גלֵב, קמילה, נאזר, מאשה, דאשה, ניקיטה, דאניה, ריינת, רוּשָה, וְלָדָה, אנטון, סופי, קיריל, לידה, דימה, אנה, אמינה ושאר ילדי הבית הירוק.
