"בבית הספר לא ידעו להתמודד עם תלמיד טרנסג'נדר. הרגשתי שאני צריך להסתיר"

כשאני חושב על הקהילה הטרנסית עולה לי דימוי של צמח שצומח מהחריצים שבין הרצפות, כנגד כל הסיכויים. הייתי רוצה לעזור לחברה שלנו להרים את המרצפות הללו ולתת לצמח חופש פשוט לצמוח.

רוב האנשים לא שואלים את עצמם אם נוח להם שמדברים אליהם בלשון הפנייה "את" או "אתה", "היא" או "הוא".  לרובם זה דבר טריוויאלי וברור, זה לא מעורר עבורם מצוקה או אי נוחות. אבל עבור א.נשים טרנסים זה סיפור אחר.

בילדותי המוקדמת, כילד טרנס, הייתה לי תחושה מאוד ברורה שאני מרגיש את עצמי כבן, על אף שנולדתי במין נקבה. הבגדים, הצעצועים, החברים וההזדהות או ההערצה שהרגשתי למודלי חיקוי גבריים היו מאוד חד משמעיים במקרה שלי. שמרתי את זה לעצמי, כי מהר מאוד למדתי מהסביבה שזה לא משהו שאני צריך להתגאות בו, אבל תמיד קיוויתי שיהיה איזשהו קסם שיהפוך אותי לילד אמיתי.

התחושות האלה נשארו בתוכי, ללא יכולת לדבר, להגדיר, לקבל מענה או עזרה - כי בזמנו לא היה לכך אפילו פתח או שיח שיאפשר לי כילד רך וחסר אונים להתחיל להתמודד עם הדבר העצום הזה שנקרא דיספוריה מגדרית (קונפליקט סביב הזהות המגדרית).

כשפונים אלינו, לא.נשים טרנסים, בלשון הפנייה שלא מתאימה לנו, כל שיחה ואינטראקציה הופכת למאבק. במקרה שלי, אנשים שלא הכירו אותי אמנם פנו אליי בלשון זכר – בגלל שכלפי חוץ נראיתי כילד, אבל זה היה מעורר מאבק פנימי וחוסר נוחות גדול. מצד אחד העדפתי שייתפסו אותי כבן, מצד שני, צפה אצלי השאלה האם אני משקר או עושה משהו רע אם אני לא מתקן אותם ואומר להם שאינני ילד אלא כאמור ילדה. גם אם תיקנתי, מיד נוצרה תחושה של אי נוחות בסיטואציה. לא היה לי נוח להיות מוצג כבת. זה לא תאם את תחושת הזהות שלי.

בבית הספר הכירו אותי ופנו אליי בלשון פנייה "את" או "היא". זה גרם לחוסר נוחות ודיספוריה שנאלצתי פשוט לקבל ולהסתגל אליהן. עבור ילד קטן, זה עול מאוד כבד על הכתפיים. בזמנו, לא היו לי הגדרות למצב ולתחושות שלי, מה שהפך הכל לבעייתי ומבלבל עוד יותר. הרגשתי שונה ומוזר. שמשהו לא בסדר בי. שאני צריך לשנות משהו בעצמי. אף אחד לא אמר לי אחרת. אף אחד לא נתן מילים והגדרות לתחושות הללו, לא אמר שהן לגיטימיות ושיש עוד הרבה אנשים שחווים אותן. הסביבה גרמה לי להפנים שהאמת שלי היא דבר לקוי. שהיא משהו שצריך לתקן, לשנות, להסתיר. לא ללכת לפיה ולפי הרגשות שלי ובטח לא להתגאות בה. עם ההבנה הזו, עברו עליי שנים של הדחקה והסתרת הזהות המגדרית שלי מעצמי ומהסביבה.

|
עבור ילד קטן, זה עול מאוד כבד על הכתפיים

דיספוריה מגדרית היא ברוב המקרים מצוקה קיומית, כי מדובר על הנוחות שלנו בתוך העור של עצמנו. כשיש דיספוריה כזו זה משפיע על כל היבט בחיים שלנו - מהרגע שאנחנו מתעוררים בבוקר לגוף שאינו מרגיש כשלנו -  ועד שאנחנו הולכים לישון. זו מצוקה אדירה שיכולה להביא לסבל רב ואף לאובדנות. התמיכה היא דבר כה משמעותי, שלא בהכרח יפתור את כל הבעיות אבל ייאפשר את ההזדמנות לחיים יותר טובים ולשינוי פיסי וחברתי שלרוב יביא איתו גם הקלה במצב המנטלי ובריאות נפשית.

כדי למנוע מעוד ילדות וילדים לעבור חוויה דומה, וכדי לאפשר להם יותר קלות בהתמודדות עם השוני המגדרי ועם תהליך ההתאמה המגדרית שלהן ושלהם, במידה שייבחרו לעבור אותו - יש צורך עצום בשינוי השיח.

איך כמורים ניתן ליצור סביבה תומכת לתלמידות ולתלמידים שחווים דיספוריה מגדרית?

על מנת ליצור סביבה תומכת לילדים שחווים חוסר הלימה מבחינת מגדר, כלומר שמרגישים שיש חוסר התאמה בין הזהות שלהם כמו שהם תופסים אותה לגוף או למגדר שבו הם נולדו, אנחנו קודם כל צריכים ללמוד בעצמנו על הנושא. להרחיב את הידע שלנו על מנת לשנות את השיח הקיים שעדיין לא מותאם מספיק עבור אנשים על הרצף הטרנסי. עלינו ליצור סביבה שמאפשרת לילד או לילדה לבוא לבקש עזרה, שבה יידעו שיש למי לפנות.

1. יש להקדיש זמן בבית הספר וכבר בגן לשיחות על נושא זהות מינית ומגדרית. להסביר מהי זהות מגדרית, לדבר על כך שיש ילדים ואנשים שמרגישים פחות נוח או כלל לא נוח בזהות המגדרית שלהם, ושאין בכך שום דבר פסול. להסביר שיש ילדים שמרגישים נוח יותר כשפונים אליהם בלשון פנייה השייכת למין השני ושזה דבר לגיטימי. שיש ילדים עם זהות א-בינארית - חלקם מעדיפים לשון מעורבת, שזה אומר שהם מעדיפים שיפנו אליהם לעיתים בלשון "את" ולעיתים בלשון "אתה". חשוב לתת את כל מכלול הדוגמאות כי אנחנו לא יודעים בהכרח מה הזהות של כל הילדים שנמצאים בחדר. חשוב לומר להם שאם יש מישהו או מישהי שחווים משהו דומה או אפילו אם יש להם שאלות בנושא הם מוזמנים ומוזמנות לבוא ולדבר על כך באופן אישי ופרטי. תמיכה ואוזן קשבת יכולים לשנות עולמות לתלמיד או לתלמידה שנמצאים במצוקה או צריכים להבין דברים על עצמם.
   
   
2. לא להניח הנחות שגויות. אם אתם אנשי חינוך עם השקפת עולם ליברלית ופתוחה, ואתם מניחים שהתלמידים שלכם מבינים לבד שהם יכולים לפנות אליכם אם הם מתמודדים עם משהו כזה, זה לא בהכרח נכון. ילד או ילדה שחווים את השונות הזאת לעיתים יצטרכו סימן או אמירה מובהקת שאתם מכירים את נושא הזהות הטרנסית ושהם יכולים לפנות אליכם לגביו אם הם צריכים עזרה.
   
   מהנסיון האישי שלי, בתקופה בחיי בה הפחד שלי לצאת מהארון היה מאוד דומיננטי חששתי בהרבה מקרים מחוסר קבלה, גם אם האנשים שלפניי הצטיירו כאנשים ליברלים. כשהתחלתי להתעמת עם היציאה מהארון הייתי כבר אדם בוגר בן 22, וכבר עם הבנה ברורה של הזהות שלי. בתור ילד לא חשבתי לצאת מהארון, אפילו לא בפני עצמי. זה בדיוק מה שאני רוצה למנוע מהדור הצעיר.
   
   

3. סימנים ויזואליים - כמו דגל הגאווה או הדגל הטרנסי בכיתה או במזכירות וכו' – יכולים להביא להשפעה עצומה על ילדים וילדות שזה רלוונטי לגביהן, וגם לא פחות חשוב לחבריהם לכיתה, שיילמדו גם הם שזה דבר לגיטימי ויוכלו לתמוך במי שחווה זאת וזקוק לקבלה ותמיכה.
   
   
   דגל הקהילה הטרנסית
   
   
4. הבאת דוגמאות בכיתה מהחיים האישים שלכם המורים, על חברים, חברות, מכרים או לחילופין דוגמאות של אנשים מפורסמים שמתמודדים עם שונות מגדרית או שעברו תהליך להתאמה מגדרית - יכולה לעזור. למשל, דוגמאות של משפחות גאות, כולל משפחות שבהן אחד או אחת מההורים או אף שניהם הם מהקהילה הטרנסית.

5. לפני עשור לימדתי שיעורים פרטיים במוסיקה בבית ספר למוסיקה בראשון לציון. מנהלת בית הספר, שידעה על הזהות שלי, אמרה (לא בפניי אלא בפני מורה אחרת) שחשוב שאני אשאר בארון ושלא יידעו על הזהות שלי כטרנס. היא כנראה חשבה שזה יכול להרתיע את הילדים או את ההורים. זו לא הייתה הפעם היחידה שזה קרה במקום בו עבדתי. אני לא חושב שלמנהלת היו כוונות רעות, היא רק ייצגה בשעתו את הדעה הכללית, אבל כשאני מסתכל היום אחורנית אני מבין עד כמה זה פוגעני ומקטין. ויתרה מכך, אם היו בבית הספר ילדים או ילדות שהרגישו שונים, בשל ההסתרה, לא יכולתי לעזור להם בנוכחותי שם או לשמש להם דוגמה חיובית.
   
   לכן אם בצוות המורים של בית הספר יש כאלה המשתייכים לקהילה הגאה, חשוב שבית הספר יהיה פתוח לגבי זה, וישקף לתלמידים שזה דבר נורמלי לחלוטין שזוכה לתמיכה ולגיבוי.

כשהחברה משקפת לך שאתה צריך להתבייש בזהות שלך זה כמובן משפיע על התפיסה שלך את עצמך. היום, זה דבר שלא יהיה מקובל עליי בגלל הדרך שעברתי, התובנות שקיבלתי והכוח שרכשתי. חלק גדול מזה הגיע גם מהשינוי החברתי שלאט לאט מתרחש לגבי ההקהילה הטרנסית, אבל השינוי עודנו בחיתוליו, צריך להמשיך ולהזין אותו על מנת שנראה את הקהילה הטרנסית מקבלת את הזכויות שמגיעות לה.

אם אתם קוראים את הכתבה הזו ויש לכם רצון לעזור אבל מעט ידע בנושא, יש ארגונים שניתן לפנות אליהם על מנת להזמין מרצים או מרצות שיוכלו לחלוק מנסיונם האישי. למשל: פרוייקט גילה להעצמה טרנסית, מעברים או חוש"ן.

כשילד או ילדה שומעים ממקור ראשון אדם שמתאר חוויות דומות ומתקבל בצורה מכבדת על ידי הכיתה והמורה, זה יכול לשנות ואף להציל חיים.