להקשיב לשטח
התקופה הזו בשנה פותחת את "עונת הטקסים" של מערכת החינוך. החל מטקס יום השואה דרך טקס יום הזיכרון, וכלה בטקסי סיום ומסיבות סוף שנה. מה שלרוב הילדים נראה טריוויאלי, לילדים ובני נוער מופנמים וביישנים המתמודדים עם הימנעות וחרדה חברתית, יכול להיות אתגר משמעותי ומאתגר.
"חשוב להבין שהתקופה הזו בשנה היא יציאה משגרה, שהיא כשלעצמה מהווה התמודדות, לעתים מטלטלת, עבור ילדים עם חרדה חברתית", אומרת אסנת בירן, מנחה בקבוצות רקפת, מדריכת הורים בצוות מיכל דליות ומורה בעלת תואר שני בחינוך. "עד שמצאו את מקומם לאחר שחזרו מחופשת הפסח הארוכה, פתאום יש רצף של אירועים 'שוברי שגרה' שמכריחים אותם שוב למדוד מחדש את מקומם ביחס לשאר הילדים בכיתה, לייצר אינטראקציות חברתיות אחרות מאלו שהתרגלו להן, לשנות את היומיום ואת הסטטוס קוו שיצרו לעצמם ושחשוב להם כל כך.
"אחד האתגרים הגדולים הם הטקסים ההמוניים, מרובי המשתתפים. ילדים רבים אף נמנעים לחלוטין מלהגיע לבית הספר ביום הזה, רק כדי לא להתמודד עם הקושי, עם הרעש ועם ההמולה. זה נכון במיוחד כשהטקסים כוללים השתתפות פעילה כלשהי, גם אם מדובר "רק" בהנחת פרח או עמידת דום בצפירה. ילדים ונוער שהם ביישנים ומופנמים או המתמודדים עם חרדה חברתית תמיד יחשבו שכולם מסתכלים עליהם, שהם בולטים, שהם מוזרים, והסיטואציה כולה עלולה להיות עבורם מלחיצה ביותר.
"יתרה מכך, הם חוששים במיוחד שיבקשו מהם להשתתף בעצמם בטקסים ובמסיבות סוף שנה. הם חשים שיש ציפייה שיקחו חלק, שיקריאו, שיציגו, שירקדו, והם חוששים לאכזב. ומצד שני, יש כאלה שהיו מאוד רוצים לקחת חלק, אבל לא מרגישים שהם יכולים. הפערים האלה יכולים ליצור תסכול ומועקה, והשיפוטיות העצמית המאפיינת רבים החווים חרדה חברתית בוודאי שאינה מסייעת.
"קודם כל, להיות מודעים לעובדה שזו תקופה מיוחדת ולהיות ערים ורגישים לקושי אפשרי. חשוב להבין שזו לא הצגה ולא משחק, אלא מצוקה אמיתית שמתעוררת, ולפעמים הילדים עצמם מתקשים לשים את האצבע על הנקודה המדוייקת. הם עלולים לחוש מוצפים ואף לחוות רגרסיה כללית, גם בהיבטים שלכאורה לא קשורים. ברגע שנהיה ערים לאתגר, נוכל לסייע לכל ילד בדרך שלו, בקצב שלו ובאופן שנוח לו.
"כשילדים מסרבים ללכת לבית הספר ביום של הטקס, כדאי לבדוק האם יש גורם חינוכי או חבר/ה שיכולים ללוות אותם באותו יום ולהוות להם עוגן רגשי. כדאי לאפשר להם לנכוח בטקס מרחוק, לא לשבת בשורות עם כולם, אלא לאפשר לילד לווסת את ההשתתפות ולצאת באמצע אם צריך. ואם למרות הכל עדיין קשה לילד להגיע, לקבל את הקושי ולשחרר. להורים, מומלץ ללכת יחד עם הילד לטקס אחר, עירוני או פרטי, לצפות מרחוק אבל עדיין להרגיש שלקחתם חלק, ולאפשר התקרבות נוספת בטקס הבא.
"לגבי השתתפות בטקסים ובמסיבות סיום - גם כאן כדאי ללכת בקצב של הילד. להציע מגוון של דרכים לקחת חלק, ולא בהכרח על הבמה, אלא בדרך המתאימה לכל ילד בדרכו, כך שירגיש שייך ורצוי, אך ללא אלמנט של לחץ או של ציפייה להשתתף אם הוא לא מעוניין בכך.
"בסופו של דבר, מה שכל ילד וילדה המתמודדים עם חרדה חברתית צריכים הוא שנראה אותם, את האתגר העצום והבלתי נראה שהם צולחים מדי יום, שנקבל אותם כפי שהם ושנהיה שם בשבילם".
ככלל, לילד או לילדה המתמודדים עם קושי ואתגר חברתי – ייטב אם יפגשו, יכירו ויהיו חלק ממעגל שייכות עם ילדים וילדות החווים קושי דומה, החוששים – כמותם – מסיטואציות שאחרים תופסים כפשוטות וטריוויאליות. נירמול התחושות והקושי שלהם יסייע להם גם לקבל את עצמם ולהימנע משיפוט וביקורת מחמירה שלהם כלפי עצמם, וגם ללמוד ותרגל יחד כלים ופעולות שיסייעו להם לאט ובהדרגה לוותר על דפוסים נמנעים, להעז, לנסות ולהשתלב, תחילה בתוך הקבוצה, ואח"כ גם מחוץ לה.
נ.ב
לא צריך להתמודד לבד עם חרדה חברתית! זה מה שעושים בקבוצות החברתיות-רגשיות של עמותת רקפת. אם אתם או ילדיכם מתמודדים עם חרדה חברתית, או מכירים ילדים או בני נוער המתמודדים עמה, דעו שיש מה לעשות ושניתן לשפר את איכות החיים, וכדאי לעשות זאת מוקדם ככל הניתן – כדי לצמצם את הפגיעה והפספוס.
www.rakefet-group.org.il
077-2017032 / 054-7234568.
