לחלום בגדול
נתחיל בהתחלה שלפני ההתחלה.
לפני כמה שנים הייתי מחנך בכיתה י"א בבית ספר תיכון בבאר שבע. רציתי מאוד להעביר את התלמידים שלי חוויה משמעותית. לעשות איתם משהו אחר במקום לדבר, ובעיקר לגרום להם לצאת מאזור הנוחות. הכרזתי בחגיגיות על ניסוי "יום ללא סמארטפונים" וקבעתי תאריך לשבוע שלאחר מכן. ערכנו בכיתה דיון קצר (יותר בכיוון של מונולוג) על כמה זה יהיה משמעותי. הודעתי על כללים וחיכיתי ליום המיוחל.
יום או יומיים לפני תאריך היעד צצו בקבוצה של הכיתה הערות כמו "אני לא מתכוונת להשתתף בניסוי הזה" או "אין לאף אחד זכות לקחת את הפלאפון שלי". התייבשתי והתקפלתי. הודעתי על ביטול הניסוי.
סיימתי איתם י"ב. יצאתי מחינוך. המשכתי ללמד מתמטיקה. כעבור כמה שנים עברתי דירה והחלפתי בית ספר. חזרתי לחינוך מחדש. הפעם לכיתה ט'. שוב רציתי להעביר את התלמידים שלי חוויה משמעותית, אבל הפעם תחושת הכישלון עוד הדהדה ונרתעתי מהרעיון של עצמי.
באחד משיעורי החינוך ראינו את הסרטון על ניסוי הסמארטפונים שערכו באחד מהתיכונים בארץ. אזרתי אומץ ואמרתי לכיתה שלי שאני עוד סוחב תחושת כשלון מפעם קודמת, ואולי איתם זה יהיה קצת שונה. הם הגיבו ב"למה לא" ובסוף היום הלכתי הביתה עם מחשבות שאולי בעצם כן.
חזרתי אליהם אחרי שבוע. ערכתי מצגת עם שאלות שכדאי שנשאל את עצמנו לפני שמתחילים, אם מתחילים. חילקתי את השאלות בדפים לדיונים בקבוצות והעברתי ביניהם. תוכן השאלות היה סביב סגנון הניסוי: כמה זמן, איפה יהיו המכשירים בינתיים, מי משתתף בניסוי הזה, איזה שאלות אנחנו שואלים במהלכו, לאיזה קשיים או התנגדויות אנחנו מצפים והאם אני, כמחנך, גם משתתף בזה.
כלקח מהפעם הקודמת, הצבתי שני תנאים: שיהיה ניסוי ללא כפייה ובהסכמת ההורים (או לפחות חוסר התנגדות). הצהרה משמעותית נוספת מצידי הייתה: "זה שלכם. אתם המובילים. תרצו - יהיה. לא תרצו - לא יהיה. ושני התרחישים מקובלים מבחינתי". בסוף השיעור שלחתי שאלון גוגל פורמס שבחן את מידת הנכונות שלהם להשתתף בניסוי.
שתי השאלות העיקריות בשאלון הזה היו "האם תרצה\י להשתתף בניסוי?" ו"האם תרצה\י לקחת חלק בצוות היגוי ותכנון?".
להפתעתי ולשמחתי, למעט בודדים, רוב תלמידי הכיתה סימנו שהם רוצים להשתתף בניסוי. וחמישה סימנו שהם מוכנים לקחת חלק בצוות היגוי.
צוות ההיגוי
מעולה. ממשיכים.
פתחתי קבוצת ווטסאפ "מובילי ניסוי סמארטפונים" עם אלו שסימנו שהם בפנים. פרגנתי להם, הודעתי שוב שזה שלהם, ועזבתי את הקבוצה.
עבר שבוע. תלמיד אחד מהכיתה שואל בסתמיות באחד השיעורים מה עם הניסוי שאמרנו שנעשה הבנתי שיש מצב שזה אכן יקרה ועניתי לו שזה בידיים של צוות היגוי ושהם הקובעים.
והם אכן קבעו.
החלטות צוות ההיגוי היו ניסוי של יומיים מלאים. את הסמארטפונים מניחים אצל ההורים ביום שני בבוקר לפני בית הספר. ומקבלים אותו חזרה ביום רביעי בבוקר. ואז עורכים מסיבה חגיגית בשיעור חינוך של אותו יום ופותחים את המכשירים. הם גם ערכו דף עם שאלות: סט שאלות בתחילת הניסוי, המנבאות עד כמה יהיה קשה, מה החששות, מה אני חושב שאעשה בזמן הפנוי ומה התחושות רגע לפני שמתחילים. במהלך הניסוי על כל משתתף למלא שלוש פעמים ביום תשובה לשתי שאלות: האם אני עוד עומד\ת בניסוי ועד כמה זה קשה. ועוד סט שאלות בסוף הניסוי, בסגנון "עד כמה אני מרוצה מעצמי, מה היה קשה, מה עשיתי בזמן שהתפנה לי ומה אני מרגיש לפני הסוף".
אדיר.
בשיעור של יום ראשון, צוות היגוי הציג את ההחלטות מול הכיתה. הצוות גם חילק את הדפים, הסביר שנסיים במסיבה ביום רביעי וגם ניסח הודעה שאשלח בקבוצה של ההורים, משהו כמו "יצאנו לניסוי סמארטפונים, אנחנו צריכים את הסכמתכם ואת תמיכתכם, כי נהיה לא זמינים, עם כל ההשלכות של זה".
בערב שלחתי את ההודעה להורים, שלשמחתי פרגנו. העברתי את הפירגון לקבוצה של הכיתה והמתנתי לבוקר.
הייתי סקפטי. תכל'ס מה הסיכוי. מן הסתם בודדים יעשו את זה ולא יותר.
תעודה על חברות בצוות ההיגוי וסיום הניסוי
למחרת אני מגיע לכיתה. נס גלוי. רוב הכיתה יושבים. פשוט ככה. בלי מכשירים ובלי כלום. ואחד מהם עוד זורק לי "תקשיב זה אדיר הניסוי הזה. אנחנו פשוט יושבים ומדברים אחד עם השני". ואוו. הם באמת לא הביאו סמארטפונים. זה אכן קרה. מרוב התרגשות שלחתי להורים שיקוף של מה שאני רואה. והודעה שאני זמין להעברה של הודעות דחופות אם יש צורך.
בתגובה קיבלתי הודעות ממספר הורים. אמא אחת כתבה לי שהילד שלה ממש התרגש לקראת הניסוי ושהיא הכינה אותו שזה הולך להיות מאתגר ושלא ייבהל מזה. היא הוסיפה שזה ממש עשה לו טוב. זה עורר בו אנרגיות והוא התמלא בחיות והיציאה מאזור הנוחות פשוט הביאה אותו למקום אחר.
אמא אחרת כתבה לי פשוט תודה. איזה כיף.
שני הסתיים, הגיע שלישי. לא יכולתי לדעת מי מחזיק מעמד. לא נפגשנו באותו יום. בערב שלחתי הודעה להורים (כי התלמידים הרי לא זמינים) על תזכורת לחטיפים למחר. וגם שאלון פורמס שבו הם, ההורים, ממלאים מה הם גילו על הילדים שלהם בזמן הניסוי, ואיך הם ראו אותם מהצד. כתבתי להורים שאקריא את זה לילדים בשיעור של מחר.
הגיע רביעי. שיעור חינוך. חטיפים והכל. בדיקה מי עמד ביעד באופן מלא ומי באופן חלקי.
מתוך כיתה של 25, קרוב לחצי - 12 תלמידים, עמדו באופן מלא. עוד אחד מכיתה מקבילה שהתלהב מהרעיון התגייס גם הוא לניסוי ועמד באתגר. חוץ מהם 5 או 6 תלמידים נוספים עמדו באתגר יום אחד. גם זה משמעותי מאוד.
והחשוב מכל: זה היה שלהם. ממש. חוץ מהיוזמה שלי הכל היה פשוט שלהם.
עשינו סבב בין כולם של שיתוף חוויות, קשיים, או מה הם למדו על עצמם. חלקם אמרו שהשעמום היה קשה. או העובדה שהם הבינו שהם מכורים. חלקם אמרו שהקושי היה בלחץ לפספס דברים משמעותיים שרוצים להודיע להם. או שההרגשה של ניתוק מהעולם הייתה קשה. אפילו חוסר היכולת לקבוע דברים ולסדר את היום (לרובם אין שעון יד).
הם שיתפו שהם שמחו בהובלה שלהם את התהליך. שהם גילו שהם מסוגלים, שהם יכולים להעסיק את עצמם ושהם בעצם אוהבים כדורגל. חלקם פשוט גילו שהם מסוגלים להשתעמם ולהחזיק מעמד גם בנסיעות ארוכות, למשל.
הקראתי להם מה ההורים רשמו עליהם. איך הם ראו אותם מהצד. ההורים כתבו שהם נכחו יותר בבית. שהם קראו יותר. שהם הרגישו שהשהייה ללא מכשיר מטיבה איתם ומחזקת אותם מאד. שהם רואים מהצד כמה הם נהנים מכל רגע. שהם לא מעגלים פינות ושהם נחושים להצליח. אמא אחת כתבה: "יצור חי!! קם מוקדם, הספק מטורף, מלא ביצירתיות".
הרבה פרגונים נרשמו בטופס. אחת האימהות אפילו כתבה מסקנה לעצמה, שאולי כדאי שגם ההורים יניחו את המכשירים לאיזה שעתיים כל יום.
בשבוע שלאחר מכן חילקנו תעודות. וישבתי עם צוות היגוי על יעדים להמשך. לא כקובע אלא כמתעניין. זה הרי שלהם.
כרגע התוכנית בקנה היא להמשיך את זה לניסוי שכבתי. ואולי הלאה. בסוף זה כדור שלג שיכול להתגלגל ולגדול. אני מרגיש שאולי בעצם כולנו כבר מחכים לזה, רק היה צריך להניע, אבל משם זה כבר רץ ועוד ירוץ לבד.
זהו . כיף גדול היה כל הסיפור הזה.
תודה לתלמידים האלופים שלי ולהורים שלהם, האלופים לא פחות.
