להקשיב לשטח
ליהיא, בת 12, תלמידת כיתה ו' מצפון הארץ, הזמינה את כל כיתתה לבת המצווה שלה. במשך חודשים ארוכים היא התכוננה לאירוע ותכננה אותו לפרטי פרטים, את השמלה שתלבש, המזון שיוגש, רשימת השירים שיושמעו, ואת המתנות הקטנות שיחולקו למשתתפים בסיום. נרגשת, הגיעה ליהיא ליום האירוע, ממתינה ומתבוננת בציפייה בשער הפתוח לרווחה של אולם האירועים. בני המשפחה שלה, לבושים במיטב בגדיהם, עומדים אף ומצפים לקבל את האורחים. הזמן חולף. אף ילד או ילדה לא מגיעים לשער. התקליטן מתחיל להשמיע מוזיקה, אך רחבת האולם נשארת ריקה ומיותמת.
בעל האולם מבחין באולם הריק ובמצוקתה של ליהיא. בהחלטה של רגע, הוא מפרסם פוסט בפייסבוק בו קורא לתושבי העיר להגיע בהמוניהם. הפוסט זוכה לשיתופים רבים, גם על ידי אנשים מערים נוספות בארץ. עד מהרה האולם מתמלא עד אפס מקום. אנשים מתקבצים בחוץ, וכבר אין אפשרות להכיל יותר אנשים באולם. ליהיא שמחה למראה כמות האנשים שמגיעים, אך עדיין לבה נחמץ כשהיא רואה שאף ילד או ילדה מכיתתה לא פקדו את האירוע שלה. ילדים וילדות שחשבה שהם חבריה, וכל כך רצתה לחגוג עמם את היום החשוב בחייה, בחרו לא להגיע.
לצערי, הסיפור הזה משותף לילדים רבים בבתי ספר. בנים החוגגים בר מצווה, בנות החוגגות בת מצווה, ימי הולדת ואירועים שונים, ואף במסגרת הלימודית עצמה בבתי הספר. על חלק מסיפורים אלה אנו שומעים בשל פוסטים ברשתות החברתיות, אבל עבור חלק מהילדים - סיפורם לא מסופר. נראה גם כי תופעת החרמות, הביריונות והאלימות בכללותה הפכו למכת מדינה. רק לאחרונה התוודענו באמצעות כלי התקשורת לסיפורו הכואב של תלמיד כיתה ח' בראשון לציון שחווה חרם, אלימות ובריונות מצד בני כיתתו.
תופעת החרם, לצערנו, שכיחה למדי. מרכז טאוב שביצע מחקר נרחב בנושא, מדווח שביותר מ-60% מהכיתות בבתי הספר דווח על חרם; 6% מהתלמידים דיווחו שהיו קורבן לחרם; החרם נפוץ יותר בבית הספר היסודי (בעיקר כיתות ה'-ו'); תלמידים מרקע סוציו אקונומי נמוך סובלים יותר מחרם מאשר ילדים מרקע סוציו אקונומי גבוה; תלמידים מהמגזר הערבי סובלים יותר מחרם (11%) מעמיתיהם מהמגזר היהודי (4%).
מעניין לבחון את נושא החרם כפי שהוא מוצג בעולם התרבות, ובעיקר בתחום הקולנוע, הנוטה לשקף את המציאות החברתית. 33 שנים חלפו מאז יצא לאקרנים הסרט "הקיץ של אביה", אשר הפך להיות נכס צאן ברזל בחברה הישראלית. אחד הנושאים שהסרט עוסק בהם הוא הנושא של קשיי השתלבות וקבלה חברתית ואף חרם, כפי שמתבטא ביום ההולדת של אביה. נדמה כי בהיבט של חרמות ואי הגעה לימי הולדת ואירועי בת/בר מצווה, הזמן עצר מלכת. הסצנה בסרט בה אביה חוגגת יום הולדת והיא ואמה ממתינות עם שולחן עמוס כל טוב להגעת האורחים, נשארה חרוטה בתודעה של הציבור בישראל, בעיקר בקרב דור ההורים של היום. באמצעות דיוק קולנועי מושלם וצילום מבעי הפנים של אביה ואמה בזמן ההמתנה לאורחים, הצופים חווים יחד עמן את תחושות האכזבה והנטישה. מתוך הסרט נוצר אף הביטוי המוכר והשגור: "מומולדת לאביה". ביטוי שמשמעותו מסיבה אליה לא מגיע איש. הסיפורים של הילדים האלה נוגעים בלב של כולנו.
בהלכה היהודית חרם מתואר כעונש חמור ונדיר, שבית הדין קובע אותו כמוצא אחרון לאדם שעשה דבר-מה אסור. במציאות החינוכית היומיומית, חרם נגד ילדים לצערנו הרב די נפוץ. בהגדרתו, חרם מתאר מצב של הדרה, נידוי חברתי ודחייה חברתית כלפי אחד החברים המשתייך לקבוצה חברתית מסוימת. רובם של חברי הקבוצה המתכננים חרם ומוציאים אותו לפועל נוטים להדיר את המוחרם, להרחיק ולבודד אותו, לבייש אותו ואף לפרסם אודותיו מידע שחלקו עשוי לחטוא לאמת. הילד המוחרם חווה לרוב מצוקה רגשית בעקבות החרם.
בעיה של כולנו. חרם במרחב החינוכי
כתבות ומאמרים רבים מציעים להורים שילדיהם חווים חרם חברתי דרכים להתמודדות. אבל, הטענה המרכזית שלי היא: חרם חברתי אינו "בעיה" רק של הילד והוריו. גם אם הילד שלנו נמצא במצב חברתי מעולה, מוקף חברים ומוזמן לכל האירועים החברתיים, הרי שסיטואציה בה ילד כלשהו או ילדה כלשהי במסגרת החינוכית בה לומד ילדינו נתונים במצב של חרם חברתי, הגם שמדובר על שכבת גיל שונה מזו שבה לומד ילדינו, היא בעיה של כולנו כהורים, כאזרחים, כבני אדם!
כולנו שואפים לחיות בחברה צודקת ושוויונית. כאשר אנו כהורים טומנים את ראשנו בחול, אומרים לעצמנו שנושא החרם החברתי לא קשור אלינו, אלא "בעיה" של הורי הילד המוחרם והצוות החינוכי בלבד, אנחנו באופן פעיל מעכבים או מונעים יצירת צדק ושוויון בחברה שלנו.
אם כן, מהו תפקיד ההורים בחינוך הילדים למניעת חרם חברתי, וכיצד ניתן לקדם הקניית ערכים של אהבת האחר, אמפתיה, סולידריות וחמלה?
לסיכום, לצערנו בשנים האחרונות אנו שומעים יותר ויותר על חרם במרחב החינוכי. האחריות ליצירת אקלים מיטבי ותרבות שוויונית למניעת חרם אינה מוטלת רק על כתפיהם של אנשי החינוך. תפקידנו כהורים לחנך את ילדינו מבעוד מועד לערכים של שוויון, אחווה, סולידריות ואמפתיה. עלינו לעודד את ילדינו לחשוב על פתרונות יצירתיים אפשריים למצבי חרם ונידוי חברתי. הלוואי שבעקבות העלאת המודעות שלנו כהורים וילדים למצבי חרם, הבנת האחריות הקולקטיבית שלנו למניעתם ולטיפול בהם, לא נראה עוד יותר ילדים וילדות שחווים חרם.
