ישראל במלחמה
במציאות שבה אנו חוזרים בצורה שברירית לשגרה, ישנם מספר דברים לגבי הילדים והילדות, התלמידים והתלמידות שלנו שכדאי לשים אליהם לב. אחד המפחידים שבהם, הוא לגלות כהורים או מורים שמי מילדנו חווה פגיעה מינית. לא סטטיסטיקה שמישהו חפץ להיכלל בה. על פי נתוני משרד החינוך, הסגר והלימוד מרחוק בשנת הקורונה (2020-2021) הביאה לעלייה של קרוב ל-25% בתקיפות המיניות, וההשערות הן שאף מדובר בהערכת חסר של היקף התופעה. ככלל, תלמידות ותלמידים אינם מצוידים בכלים להתמודדות עם פגיעות מיניות, מתקשים לזהות את הפגיעה בהם, ואף חשים אשמה ונוטים שלא לדווח על הפגיעות למבוגר. לכן חשוב במיוחד שדמויות הסמכות בחייהם יגלו ערנות ומודעות לנושא. הנה כמה טיפים מועילים שכדאי לזכור:
מחקרים מראים שאם ילדים חווים בחייהם טראומות, הכתובת הראשונה עבורם היא ההורים, ורובם אכן הורים טובים ומהווים כתובת לשיתוף. אך אם ילדים חוו קושי ואינם מרגישים בטוחים לשתף את הוריהם מכל מיני סיבות שקשורות לטיב הקשר ביניהם (בדרך כלל, בחוויה של פגיעה בתוך המשפחה, אפילו עוד יותר מורכב יותר לספר להורים) הכתובת האפשרית והבולטת מבחינתם היא המורים והמורות.
כאשר ילדים נפגעים ברמות שונות, מלבד חווית הפגיעה, לצערנו, הם חווים גם בדידות גדולה. תחושת ה"לבד" שלהם נובעת מההרגשה שאף אחד לא ראה אותם ושמר עליהם. ולכן הצד השני של המטבע הוא שאם נצליח לראות את הילדים שחוו קושי ונכיר בקושי שלהם, נהיה איתם - נוכל לרפא חלק מהטראומה.
מוגנות לא מתחילה מדיבור על מוגנות. מוגנות מתחילה מקשר. ממורים והורים נוכחים בחיי ילדיהם. המשאב הכי חשוב ביכולת להיות כתובת עבור ילדים (אך יכול להיות מאוד מורכב כתוצאה מאילוצים שונים) הוא זמן - זמן סתמי של להיות ביחד, שבו הורה או מורה אומרים לילד, אפילו בין השורות, "כיף לי להיות איתך", "החיים שלך מעניינים אותי", "גם אני נתרם מהמפגש בינינו". אפשר לעשות הבדל בכמה דקות ממוקדות ביום של קשר, של התעניינות אמיתית, של עיניים טובות, של שימת לב לשינויים.
אם יש לכם תחושת בטן לא טובה לגבי הילד או הילדה שלכם - תסמכו על עצמכם. תחושות הבטן הן אינדיקטור טוב לגבי איתור קשיים של ילדים. אבל מה עושים עם זה?
יש הרבה סימנים אפשריים לפגיעה. הסימנים יכולים להיות שינוי התנהגות, נסיגה בתפקוד לימודי, רגשי, התנהגותי או חברתי. הסתגרות או התפרצויות זעם ובמקרים מורכבים אפילו אמירות אובדניות או פגיעה עצמית. שפת הגוף של הילד או הילדה פשוט אומרת לנו "היי תראו אותי!".
סימן מובהק לפגיעה מינית הוא התנהגות מינית לא מותאמת. לפעמים ילדים יחוו מצוקות קשות ויצליחו להסתיר אותן ולא להראות סימנים. כאשר הפוגע שייך למעגל קרוב של משפחה או חברים, הסוד יוחבא עוד יותר. מדובר במצב מאוד מתסכל שנדרש עבורו זמן רב, אבל הקושי בסוף יצוף והסימנים יופיעו.
אם קרה משהו והם מסתירים אותו, איך נגרום להם לשתף אותנו? שימו את עצמכם באותן נעליים. למי הייתם מספרים? אני הייתי מספר משהו אישי אך ורק לבן אדם שלא ישפוט אותי, שיקבל אותי ללא גבול וללא תנאי, שיאהב אותי לא משנה מה יקרה. זה שלא יגיד לי "למה עשית את זה", "אבל אני אמרתי לך להתרחק ממנו" וכדומה. הייתי מספר למישהו שאני חשוב לו, שיודע מה לעשות, בנאדם שלא יתפרק ממה שאומר, שיגיב במתינות.
כדאי לקיים שיחה עם התלמיד או התלמידה ולתאר להם מה שאתם רואים: "שמתי לב שמאז שחזרת לבית הספר אתה קצת שפוף", "העיניים שלך קצת כבויות", "נראה שמשהו עובר עליך"... ולתת זמן לשקט לעשות את העבודה. מומלץ גם להוסיף את הקשיים שלכם: "גם אני התמודדתי עם קשיים, וכדאי לשתף לא לשמור בלב כי הלב הוא לא מחסן'". ילדים יראו מתי ההתעניינות שלכם היא אמיתית ועקבית.
כאשר אנו לא מצליחים לפצח את החוויה הפנימית של הילד או הילדה, כדאי להתייעץ עם יועצת בית הספר ולחשוב ביחד על האפשרויות שיכולות לעלות כדי לקבל תמונה יותר רחבה על הילד דרך שימת לב ממוקדת של מספר אנשי צוות - מחנכת, מורה לספורט, מורה לאומנות, תורנית חצר וכו'.
אם אנו רואים שהסימנים נעלמו – מצוין. אך לפעמים גם אחרי שיתוף יש מצבים בהם נמשיך לראות סימנים מדאיגים, שיעידו על כך שעדיין יש מצוקה בפנים. במצב כזה כדאי מאוד לערב גורמים טיפוליים על מנת להבין מה קורה בליבם של הילדים שלנו.
המטרה הראשונית שלנו היא לייצר מרחב בו ילדים ירגישו שכדאי להם לשתף. לצערנו ילדים חווים טראומות ברמות שונות, והסטטיסטיקה מראה שהם בהחלט חשופים לפגיעות מיניות, אך השלב הבסיסי והחשוב בהתמודדות הוא עידוד השיתוף. בדיוק כמו שהפגיעה המינית מתרחשת בתוך מערכת יחסים (מעוותת), כך הגילוי, הטיפול והריפוי של הפגיעה מתרחשים בזכות הקשר שיש במערכת יחסים בריאה ואכפתית.
בהמשך נוכל כמובן לבנות לארגונים מתאימים שמנגישים מידע חשוב על שלבי ההתמודדות עם פגיעה מינית. אבל תחילה נדרש מאיתנו להיות ערים לסימנים ולשדר ביטחון, אהבה ורוגע, שיעודדו ילדים להרגיש בנוח לשתף אותנו. להזכיר להם: אתם לא לבד. אנחנו איתכם. יש לכם למי לספר.
