להקשיב לשטח
אני חושבת על דינה. דינה אוורינה הקדישה את כל חייה להתעמלות אומנותית. החלה להתעמל מגיל 4, ואוסף המדליות וההצלחות שלה מרשים בכל קנה מידה. אחרי תרגיל סרט מעולה והופעה יוצאת מהכלל בטוקיו 2020, היא לא מבינה איך הזהב חמק ממנה. הלב נשבר לראות את התסכול, האכזבה והקושי לעכל. היא הייתה מעולה אבל זה לא הספיק.
לצד צעקות השמחה שנשמעו אצלי בבית והאהבה הגדולה ללינוי אשרם, הלב התכווץ על האישה הצעירה שהתקשתה להכיל את ההפסד גם כשעמדה על הפודיום האולימפי וזכתה במדליית הכסף, כבוד שמעטות זוכות לו. היא לא הפגינה התנהגות ספורטיבית, אבל הלחץ והחששות מאיך ההפסד הזה ייתפס בעיני המדינה שהיא מייצגת ניכרו בפנים המיוסרות והמפוחדות שלה ובחיבוק הנואש של הבובה שאחזה בידיה.
לזכות במקום שני זה לראות את הארץ המובטחת ולמות על הר נבו. לדעת שכיוונת את החיים שלך (או כיוונו אותך) ליעד מסוים ועשית הכל נכון, אבל לא זכית בזהב. אגב, בתחרויות מסוג זה, דווקא הזוכות והזוכים בארד יוצאים עם תחושה חיובית יותר. הדבר נובע מכך שבמקרים מסוימים הקרב על הארד מסתיים בניצחון ומדלייה, לעומת הזוכות והזוכים במדליית הכסף שלמעשה הפסידו למקום הראשון.
פרופסור אדם לייב (Adam Leive) מאוניברסיטת וירג'יניה בארה"ב חקר את ההשפעות של זכייה במדליית זהב לעומת זכייה במדליית הכסף באולימפיאדה על אורך החיים. הוא גילה שיש פער בין האלופים, שחיו קצת פחות מאלה שזכו במקום השני. הוא לא גילה הבדלים גופניים משמעותיים, אפילו לא הישגים שונים, אבל מצא שההבדל בא לידי ביטוי באורח החיים לאחר האולימפיאדה. הזוכים במדליית הכסף הצליחו יותר מבחינת קריירה וגם מבחינת שכר. ייתכן שהדבר נבע מהמוטיבציה שיורדת משמעותית לאחר הזכייה.
טקס הענקת המדליות לאשרם ואברינה
אז נכון שהישגים זה דבר חשוב, אבל לטווח הארוך מומלץ לבדוק מה אנחנו עושים איתם. אני לא יודעת אם זה מעודד ברגע ההפסד, אבל בהסתכלות ארוכת טווח יש בזה משהו מנחם. האחריות שלי לחיים שלי תלויה בעצמי ובגישה שלי ולא במדליית זהב (או בזכייה בפרס חשוב, או בכניסה לרשימת "הכי מוצלחים" או אפילו בקבלת מצטיין בקורס או בבית הספר). הרי גם בתחרויות כמו "כוכב נולד", דווקא אלה שלא זכו במקום הראשון מצליחים מאוד.
כאנשי ונשות חינוך, מוטלת עלינו האחריות לדרבן להישגיות מותאמת אישית, ובו זמנית לתת כלים להתמודדות מיטיבה עם אי הצלחות, כך שהתלמידים לא יתערערו או יקפאו ויוותרו. העבודה על מיקוד שליטה פנימי לצד ראייה ארוכת טווח, תאפשר תחושת הצלחה מתמשכת. וכמו שהזוכה בארד מרגיש.ה יותר טוב מהזוכה בכסף, חשוב להתייחס לנקודת המבט היחסית.
יובל שמלא סיפר שכשמזמינים אותו לצילומי הנינג'ה ואומרים להביא בגדים להחלפה למקרה שיפלו למים הוא לא מביא, עקרונית. לדבריו, ברגע שפתחתי מראש פתח לנפילה, הסיכוי שאפול גבוה. כדי להצליח ברמות הגבוהות ביותר, כנראה חייבים תפיסה נחושה, אבל הדבר חייב לבוא לצד ההבנה שאם נפלנו, לא לתת לזה לשנות את המחשבות על עצמי ואת החלום.
אני רוצה לשלוח ברכות ללינוי אשרם המהממת ולארטיום דולגופיאט, ולא פחות מהם לאיילת זוסמן וסרגיי וייסבורג על הופעה שכולה זהב. לנבחרת הג'ודו ולאבישג סמברג שהוכיחו שהם ראויים לכל סופרלטיב. וגם, לכל אחת ואחד מהאלופות והאלופים של הנבחרת שלנו, שאולי לא הגיעו למעמד קבלת המדליות אבל הפגינו נחישות יוצאת דופן באימונים מפרכים, יכולת עמידות מרשימה ובעיקר המון אמונה ומוטיבציה. ולסיום לאחל בהצלחה לנבחרת הפארלימפיים שלנו שתיכף תתחיל במשחקים וממחישה לנו יום-יום שהכל אפשרי. אתם ואתן אלופי ואלופות העולם.
