נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
הימים האחרונים לא קלים. אחרי שנה של מהומות בינינו לבין עצמנו, הותקפנו על ידי האויב האמיתי. בבוקר יום ראשון בסיומו של חג סוכות תלמידי ישראל בישובים רבים, מהדרום ועוטף עזה ועד למרכז, מוצאים עצמם שוב בסיטואציה המוכרת להכאיב: בבית, מדלגים בין החדר למקלט. במקום ליהנות מחיי חברה או להתרכז בבחינות הבגרות, הם עומדים שוב ושוב במבחני התמודדות נפשית מול איומים קיומיים של ממש.
"אחד הגורמים שמשפיעים על יכולת ההתמודדות של הילד עם מצבי לחץ ומשבר הוא החוסן הנפשי שלו," מסבירה אילנה לרר, יועצת חינוכית בתיכון עתיד מחנה נתן בבאר שבע. "לאדם בעל חוסן גבוה יש יכולת טובה יותר להתמודד עם מצבי לחץ, תחושת שליטה על אירועים, תחושת מטרה ומעורבות ביומיום ויכולת להסתגל לשינויים. חשוב לזכור שחוסן היא לא תכונה מולדת אלא יכולת נרכשת."
לרר מסכימה שייתכן כי קיים פער בין החוסן הנפשי אותו סיגלו עם השנים ילדי הדרום, שלמרבה הצער מתורגלים במצבי חירום כעין אלה, לעומת ילדי המרכז. "יחד עם זאת, אירוע בטחוני הוא אירוע בטחוני. והוא מהווה איום קיומי אצל כל אחד מאיתנו. אסור לשכוח שגם לילדי עוטף עזה והדרום הייתה הפעם הראשונה שלהם.
"יש משהו באירועים חוזרים שדי נותן לנו הרגשה שכולם יודעים מה לעשות. בכל מקרה, במציאות במדינה שלנו הצוותים הטיפוליים נדרשים למצוא כלים לטיפול במצבים מהסוג הזה בכל מקום ובכל עת. במיוחד שחוסן נפשי נבנה עם השנים, ואם נרצה ילדים עם יכולת טובה להתמודד עם מצבי לחץ ומשבר צריך להכין אותם היטב. ילדים במרכז, לעומת ילדים מהדרום, כמעט ולא חווים מצבים כאלה. זה עצוב, אבל ילד בדרום ששומע אזעקה יודע מיד שצריך להתמגן ולעשות סדר פעולות מאוד מסוים. זה על אוטומט. לילד במרכז אין את האוטומט הזה. ואם אמרנו שחוסן הוא בין היתר תחושת שליטה, אז לילד במרכז הארץ מצב כזה מערער את תחושת השליטה כי סדר הפעולות אינו טבוע בו."
אם נרצה ילדים עם יכולת טובה להתמודד עם מצבי לחץ ומשבר צריך להכין אותם היטב.
ישנם שלושה גורמים שמשפיעים על היכולת להתמודד עם מצבי לחץ או משבר וכן על החוסן האישי: המזג איתו נולדנו; האווירה המשפחתית בה גדל הילד - עד כמה יש בה חום, תמיכה, תקשורת תקינה, הכלה, הקשבה ודמויות לחיקוי; וכמובן, כל רשתות התמיכה שלנו בילדות ובגיל ההתבגרות - בית ספר, גננות ומורים – משפיעות אף הן על החוסן שנבנה.
"כשילד מגיע אלינו לבית ספר, בכיתוב ט'-י"ב, כל אחד בא מרקע אחר לגמרי ונמצא בנקודה אחרת על סקאלת החוסן," ממשיכה לרר. "לכן התוכנית שאנחנו בונים בבית הספר מלווה את התלמיד או התלמידה בכל הכיתות לאורך השנים מתוך מטרה לבנות אצלם תחושת שייכות, מסוגלות ומוגנות. הנטייה שלנו במצבי דחק היא לפעול מהמקום ההישרדותי ולתת תמיד פרשנות אישית שלילית – 'זה נגדי', 'זה אישית כלפיי', ואז הרגש השלילי מוביל לפעולה שלילית בהתאם. אבל אם נלמד את הילדים לעצור שנייה, לזהות את המחשבה ולתת גם פרשנות חיובית למה שעובר עלי, לעצור רגע בין הרגע שאני מרגיש משהו לבין הרגע שאני מגיב, אז אולי גם אדע להגיב באופן שמקדם אותי ולא תוקע אותי או מונע ממני להתקדם. אני מאמינה שאם ילד יודע לעשות את התהליך הזה בשגרה, הוא ידע לעשות זאת גם במצב של דחק."
איך מורים ואנשי חינוך יכולים לבנות חוסן אצל התלמידים?
"מומלץ לשים דגש על שיח רגשי בכל מה שקשור ל'כאן ועכשיו', להקפיד לתווך מידע ועובדות. כי הרבה פעמים יש דיס-אינפורמציה בכל הנוגע לחדשות. אנשים מוסיפים ומעוותים מידע ונתונים, ולכן חשוב לתאר בדיוק את האירוע ואת העובדות. בנוסף, מאוד חשוב לקיים בימים האלה קשר שוטף עם התלמידים ולוודא שכולם מוגנים ובטוחים. אצלנו כל הצוות החינוכי מגויס לעניין הזה. יש קשר טלפוני יומיומי של כל מחנכת עם כל תלמיד ששואלת מה נשמע, איך הרגשתם, מאפשרים אוורור רגשות, בין אם פרטני ובין אם בשיעור, מעבר לעובדה שאנחנו מלמדים באופן מתוקשב ובלמידה מרחוק.
"בנוסף, חשוב לעודד שיתוף. 90 אחוז מהבעיה נפתרת כשאנחנו מספרים למישהו אחר מה שאנחנו מרגישים וחווים. השיתוף הוא חלק מאוד גדול מהפתרון כי זה נותן הרגשה שאני לא לבד. ובמיוחד אם אני נותן תוקף למנעד של תחושות, ובלי שיפוטיות. אנחנו בעיקרון נותנים לילדים לשתף ביניהם ולנהל את השיח, והמורה לא מביעה עמדה אלא מנחה את הדיון. וכל זה תוך שאנחנו מקפידים מאוד ללמד אותם לקחת אחריות. חלק מהתהליך לבניית חוסן הוא עבודה על מיומנויות וכישורי חיים כמו קבלת החלטות, בחירה, פתרון בעיות וקונפליקטים וחשיבה ביקורתית.
"לדוגמה, בהקשר של ההתלהמות של האנשים שיוצאים לרחובות בימים האלה, כולם יוצאים בלי להסתכל ולהבין מה זה. לי חשוב שנער שמקבל הזמנה לצאת למחאה בשעה שמונה כי 'צריך לשמור על העיר שלו' יעצור לרגע ויחשוב באופן ביקורתי על ההודעה שקיבל. אם הוא לא ידע לעשות את זה הוא ייגרר, יתלהם ויצא לרחוב.
"כנ"ל לגבי היכולת לקבל החלטות, לעמוד בפני לחץ חברתי ולפתור בעיות וקונפליקטים - חשוב לנו לייצר אצל התלמיד עוגן כזה שבכל פעם שעומד בפני מצב דחק, הוא ישאל את עצמו את השאלה: על אילו חלקים בסיטואציה יש לי השפעה ואני יכול לשנות אותם, ואילו חלקים משאירים אותי במקום הדואג ואין לי השפעה עליהם או יכולת שינוי. המטרה היא שהילד יבחר להיות במעגל ההשפעה ולא במעגל הדאגה."
ומה אפשר לעשות נקודתית מול תלמיד או תלמידה שנמצאים בחרדה עקב המצב?
"קודם כל צריך לזהות שהילד נמצא במצוקה. סימנים שיכולים להעיד על כך הם דפיקות לב מואצות, הזעה, בלבול, רעד בגוף או הסתגרות. כשזה קורה בבית ספר לרוב אני לוקחת את התלמיד לאזור מתקני הספורט שיש לנו. אם הוא נמצא בסטרס, כדי לדבר איתו אני צריכה להביא אותו למצב שהוא יקשיב לי. הוא עולה על מתקן ואני עולה על מתקן, ואני נותנת לו להוציא אנרגיה. תוך כדי הפעילות הגופנית, משהו בהורמונים שמוזרמים יוצר רגיעה. באותו רגע מתחיל שיח, ובו אני שוזרת את אותם מסרים בוני החוסן. כשהילדים נמצאים בבית מרחוק, אני חוזרת לאותם מסרים שמועברים במהלך כל השנה: כמו למשל לומר להם שבמצב חירום טוב להיות עם חבר טוב, משפחה, עם ההורים או אחים, שחשוב לשמור על הביחד, או כמה חשוב להכיר ולשמור על הנחיות שמצילות חיים. חשוב להמשיך לשמור על הקשר עם החברים באמצעות הווטסאפ או הזום כדי שיהיה קשר עין. רצוי לא בהתכתבות טכנית. אני מציעה להם לנצל את הזמן לפעילות שהם אוהבים. ואנחנו חושבים ביחד על פעילויות שיכולות להיכנס לשגרה החדשה: ספורט, בישול, ציור, פתרון תשבצים, מנדלות, כל אחד מוצא לעצמו, וכולם לומדים מהאחרים."
דומה ל"נוהל קורונה", לא?
"נכון. באירוע האסון בהר מירון, למשל, בעיקר ניסינו לעורר מודעות לנזק הפוטנציאלי הקיים מהצפייה המרובה בסרטונים, שעלולה בסוף להוביל להצפה ולפיתוח פוסט טראומה. אתה צופה בזה בלי סוף ואז אתה מרגיש חלק מהסצנה. בגלל זה המלצנו לתלמידים לא לשבת ולצפות בתרחישים שם כל הזמן. היום, באירוע בטחוני יש איום קיומי אמיתי על תחושת הביטחון. יחד עם זאת, לא כל הילדים יתפסו את זה ככה. יש ילדים שמבחינתם זה עוד יום חופש מהלימודים, ואצלם לפעמים נראה שיש ניתוק בין הסיטואציה והמשמעויות שלה לבין הרגש שמתעורר.
"כמו שהיה בקורונה, הילדים נמצאים בבית ואנחנו עוזרים להם חשוב על אפיקים נוספים לעשייה ולמחויבות על מנת להרגיש נחוצים ומעורבים ובעלי שליטה על המתרחש: למי אני יכול לעזור? איזה תפקיד אני יכולה לקחת על עצמי שאהיה מחויבת לו? למי אני יכול להזכיר להיכנס לממ"ד כשיש אזעקה? להתקשר לסבא וסבתא לשאול לשלומם. גם פה חשוב מאוד לשמור על שגרה: לקום בבוקר גם אם לא הולכים בית ספר, ולא להפוך את כל הימים לשבת. לייצר שגרה אלטרנטיבית – להתלבש, לצחצח שיניים, לאכול ולקבוע סדר יום."
יש מגוון רחב של כלים. הנה כמה מהם:
מגע: חיבוק ארוך של 45 שניות מעורר את הורמון האוקסיטוצין ועוזר להחזיר את הרוגע ולתת תחושת הגנה. יש ילדים שלא אוהבים מגע, ואז לפני שהמורה או איש הצוות החינוכי מחבק ופורץ את המרחב האישי של הילד יש להקפיד לשאול: 'חיבוק יעזור לך עכשיו'?. אפשר גם לגעת בכתף, לתת יד, שתהיה תחושה של מגע. הכל כמובן בהסכמת התלמיד\ה.
תנועה: לנער את הידיים ולטלטל אותן לצדדים 30 פעם יעזור לעורר את האנדורפינים והאדרנלין, לשחרר החוצה את התחושה השלילית ולהרגיש שאנו יכולים להצליח בהתמודדות עם מצב הסכנה.
נשימות: אנחנו נושמים באופן אוטומטי, אבל במצב של מצוקה או דחק אנו שוכחים לעשות זאת. למשל, אם נרים את הכתפיים למעלה ונחזיק אותן, רובנו לא ננשום בזמן הפעולה כי אנו במצב של דריכות. לכן אני ממליצה לתלמידים לשים את היד על הבטן, לנשום נשימה עמוקה, לשאוף אוויר דרך האף, למלא טוב את הבטן ואז להוציא את האוויר עם קול כדי להמחיש את הוצאת האוויר, ולעשות זאת מספר פעמים.
היגד חיובי: לבנות מחשבה חיובית שתחליף את המחשבה השלילית והמכשילה. יש לי אפשרות לבכות על הטילים ועל מר גורלי, ויש לי אפשרות לומר משהו חיובי לעצמי כדי לייצר תחושת ביטחון. למשל אמירות כמו "אני מוגנת", "אני בטוח", ויש כאלה שמעדיפים "שמע ישראל".
עצור: ללמד את התלמיד שנכנס לסטרס לעצור רגע, ממש לסמן לו 'עצור' עם כף היד, לקחת פסק זמן.
שרירים: לטלטל את הידיים ולהזיז את שרירי הפנים, ובעיקר להבין ששרירי הנפש מתגלים לא בהכרח כשאתה מחזיק חזק אלא כשאתה מספיק חזק לשחרר. המטרה היא לעודד אותם לשתף. שירגישו מספיק נוח לשתף את הצוות החינוכי מתוך ההבנה שברגע ששיתפתי יש עוד מישהו שחולק איתי את הבעיה ויכול לעזור לי.
נשימות: על חשיבותן בהרגעה כבר הרחבנו למעלה.
דיבור פנימי: להביא את הילד להגיד לעצמו שהוא מכיר את המצב ויודע מה לעשות, לעזור לו לשיים את הרגש ולזהות את המחשבה המכשילה. בגלל הטכנולוגיה והכניסה של האימוג'ים, אחד הקשיים של תלמידים הוא דלות יחסית ברפרטואר המילים להבעת רגש. ולכן אנו עוזרים להם עם קלפים או תמונות. ברגע שתלמיד מזהה את המחשבה המכשילה שמונעת ממנו להתמודד עם המצב ומצליח לשחרר אותה, הוא מצליח לבנות תמונה חיובית בראש ומגדיל את החוסן שלו.
קדימה: ללמד את הילד לבחור בעשייה שמקדמת אותו ושתחזיר לו את תחושת השליטה - להקפיד על ההנחיות ועל המוגנות שלי, לתקשר עם חברים בזום או בווטסאפ, לראות טלוויזיה ולעשות ספורט.
"קיימים כלים רבים להתמודדות עם חרדה, ואנו אף פעם לא ממציאים את הגלגל", מסכמת לרר. "כל מה שעלינו לעשות כצוות מטפל הוא להכיר את השונות בין התלמידים ולדאוג שכל אחד ואחת יקבלו חליפת סיוע תפורה למידותיו. עבודה על בניית חוסן לאורך שנים תביא לכך שברגע האמת, נגלה שגדל כאן דור חזק יותר נפשית, שערוך להתמודד עם אתגרי החיים."
בברכת ימים שקטים וחיבוק חם לכל תלמידי ישראל,
הגיע זמן חינוך
