ארבע פעילויות שיצרתי לתלמידים במהלך השנים האחרונות. מוזמנים ומוזמנות.
אנחנו רוצים לדבר עם תלמידינו על תרבות הקשבה. לשתוק את זה יחד זו דרך נהדרת. הווידאו המוטמע מכיל יצירה מאת המלחין ג'ון קייג', שנקראת ''33'4. זוהי יצירה מוזיקלית בת שלושה פרקים. מציגים את הוידאו בכיתה וצופים בו יחד, תחת ההנחיה הבאה:
נא לא להעיר הערות תוך כדי הצפייה. אם יש לכם שאלות או דברים שאתם רוצים לומר, נא לזכור או לרשום אותם במחברת, כך שנוכל להתייחס אליהם בדיון שאחרי הצפייה.
היצירה מכונה לעתים רבות "4 דקות ו-33 שניות של שקט", אך למעשה היא כוללת את הקולות, הצלילים והרעשים של הסביבה בה היא מבוצעת, ובכלל זה גם את הקולות שמשמיע הקהל עצמו; היא מסמלת את תמצית האידאולוגיה המוזיקלית של המלחין, לפיה כל צליל יכול להוות בסיס למוזיקה, ובכך שוברת מוסכמות; המלחין הגה אותה מתוך חקירת גבולות המוזיקה, לאחר שהתנסה במשך שנים רבות בהלחנה באמצעים מקובלים; ללא חקירה מעמיקה ומתמדת, ללא נגיעתו בשאלה המהותית "מהי מוזיקה?", ספק אם יצירה כזו היתה יוצאת לאויר העולם. כדאי להזכיר כאן חלוצים בתחומי אומנות נוספים כגון: פבלו פיקאסו שחקר את גבולות הציור, פינה באוש שחקרה את גבולות המחול וכו'.
הערה: מבחינה פילוסופית ההבדל בין אָמָּנוּת (תרבות) לאֻמָּנוּת (מלאכה) הוא ערך השימוש שלה. יצירת אֻמָּנוּת נוצרה על מנת להשתמש בה שימוש מעשי. לדוגמה: כוס יכולה להיות יצירת אָמָּנוּת, אך מה שמבדיל אותה מיצירת אֻמָּנוּת הוא שהאֻמָּן לא יכול לעשות כוס עם חור בתחתית משום שזה יפגע באפשרות השימוש הייעודית של הכוס (שתייה), לעומת אָמָּן שיכול לייצר כוס כזו מבלי שאפשרות השימוש תהווה שיקול ביצירתה.
הכלב של פיקאסו
אם שמתם לב, חלקכם הרגשתם אי-נוחות מסויימת בזמן ה"שקט", עד כדי כך שהייתם מוכרחים "למלא אותו" על ידי פעולות, דיבור, הערות וכו'. הרבה פעמים, השקט מגלה לנו דברים שהרעש מסתיר. לעיתים הדברים הללו מפתיעים אותנו לטובה, ולעיתים פחות נעים לגלות אותם. בשני המקרים אנחנו למדים משהו נוסף על עצמנו, על מקומנו בעולם. לא פעם, אנשים מעדיפים לתת לרעש להסתיר דברים כדי לא להקשיב לשקט. זה עניין של בחירה. אני מאמין שחשוב להקשיב לשקט, להתבונן בו, ושניתן ללמוד לעשות זאת.
הקולות והצלילים (עדינים ושקטים ככל שיהיו) ששימשו כמרכיבי היצירה:
זה לא פשוט לדעת להקשיב, נוכחתם בכך היום. נדרשים סבלנות, סקרנות, איכפתיות ומידת ענווה (בכל סיטואציה כמובן, לאו דווקא של שיעור בכיתה); או כפי שאמר פעם מאיר אריאל: "בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי אֲאַלֵּץ אֶתְכֶם לָתֵת לַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַזּוּלַת שֶׁלָּכֶם לְהַגִּיעַ עַד לַנְּקוּדָּה עַד לַנְּקוּדָּה שֶׁלּוֹ מִשְׁפָּט שֶׁל זוּלַתְכֶם."
כמה מאיתנו באמת מקשיבים למשפט של החבר שלנו? (וכשאני אומר "באמת", אני מתכוון לא רק למילים, אלא גם לשפת הגוף ולרגשות שמתלווים אליהן); כמה מאיתנו מתאמצים לשמוע את מה שנאמר וגם את מה שלא נאמר? כמה מאיתנו סקרנים לגבי מה שיש לחבר שלנו לומר?
כמה מאיתנו מחכים עד סוף המשפט של חברנו, לפני שאנו שופטים אותו בליבנו ומניחים ש"אנחנו מבינים יותר!"
כדי להקשיב באמת, צריך ראשית לבחור בכך ואז להתאמץ לעשות זאת.
אנחנו רוצים לצעוד עם תלמידינו באמונה שאפשר להתגבר על מכשולים. לשיר את זה יחד זו דרך נפלאה. להלן שיר בהשראת הווי בית-הספר ו"עברנו את פרעה" מאת מאיר אריאל. שבצו את שם התיכון בשורה הראשונה, ואת תחום הלימוד בשורה הלפני אחרונה. מומלץ להציע לתלמידים ללוות את השירה בעזרת צעצועי-נגינה/כלי-נגינה פשוטים כמו: תוף מרים, מרקס, שייקרים, טמבורין וכו'. זמזום, הכאה באצבע צרדה, מחיאות כפיים, רקיעות רגליים ותיפוף קל על שולחנות או על הגוף – כל אלו מתקבלים בברכה רבה, והנה יש לנו כאן תזמורת מאולתרת. אפשר כמובן לכתוב בתים אחרים בעצמכם, או להציע לתלמידים לכתוב בתים משלהם. במהלך השנים זכיתי להיות מופתע, ולראות בכיתה את הפולק-רוק המאיר אריאלי לובש רגאיי, פופ, ראפ, זמר מזרחי ועוד. תענוג. בהמשך לשיר מופיעים קישורים להורדת קבצי הפלייבק שהכנתי. שירה נעימה.
עברנו את פרעה – וריאציה לבצפר / גיל ברנד תיכון [אי שם] שיבץ לי מורה,נודניק כזה, כמעט כמו הורה,תראה אדוני, אני לו קורא,איחרתי בגלל יד המקרה,השכם בבוקר לשנינו חורה, אל תהיה כזה...אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. דואג הוא דואג לי שלא ארע,כדי שאשוב בחזרה,אינו יודע שעל פי ההגדרה,אלוף אני בשש-בש וזו לי מטרה,קוביות נוחתות אצלי על שפת הקערה, ככה זה...אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. רק תעודת בגרות, אני שח לעצמי,ויודע כמה תשמח את אימי,אבל זו עם הצמות סומקת את דמי,אהבה שעבורה אתן אף את לחמי,בקול ובלחש אגלה לה טעמי, אינני רזה...אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. אני לא חי עם אפלטון במערה,טוּב ליבי לא יוכל לשלם שכר דירה,גם לא מספיקה בקיאותי בתורה,בכדי לצלוח את זו המהמורה,אז אולי [מתמטיקה] אינה סערה, אלא מזמור...אם עברנו את זה, נעבור כל מעצור.
קישור לפלייבק: עברנו את פרעה - טמפו 145
(שירת הבתים מתחילה בדקות: 00:03, 00:33, 01:03, 01:33)
מהירויות נוספות: טמפו 125, טמפו 165
מאיר אריאל - עברנו את פרעה
אנחנו רוצים לרמוז לתלמידים שלנו על כך שלתחום הלימוד בו אנו עוסקים, יש טעם מיוחד. ללעוס את זה יחד זו דרך מצויינת ומשעשעת. בכל כיתה חדשה שאני מלמד, אני נוהג לקיים פעילות קצרה בתקופת ט"ו בשבט, שעיקרה: "על החקירה, התעוזה והסבלנות הנדרשים בכדי לחשוף את טעמה המיוחד של המתמטיקה" (וכמובן את טעמו המיוחד של כל תחום לימוד אחר). מהלך הפעילות, והדהוד שלה בפגישה אקראית עם תלמידה לשעבר, מתוארים בשיר הבא.
שקדים / גיל ברנד [א]חלפו שנים מאז לעסנו יחד שקדים.חילקתי ארבעה לכל אחד. מי שרוצה. סמכו עלי.לכבוד ט"ו בשבט? הופתעו.לא. לכבוד המסתורין.עשיתי בבית כמה נסיונות, אני מסביר,ומסתבר שלאחר כדקה וחצי, ממוצה הטעם מן השקדים.בדרך כלל, אתם יודעים, לועסים כמה שניות ובולעים.ממהרים להמשיך הלאה.(ילדים קטנים וזקֵנים ממהרים קצת פחות)במשך זמן הלעיסה הזה, הטעם מתפתח.מקבל ניואנסים. נשבע. אל דאגה, הבאתי קיסמים.עכשיו גם אלו עם מְיַישְׁרֵי השיניים מרגישים בטוחים.מוכנים? למי יש סטופר?דקה וחצי, כן? בלי לבלוע. ללעוס ב ס ב ל נ ו ת.ואז לעסנו. שלושים נערים ונערות ואני.שיעור מתמטיקה. המתמטיקה של הגילוי. מי שלא ראה שלושים ואחד אנשים,לועסים שקדים בשקט, בנחת ובחיוכים –עוד לא ראה את כל הדברים המצחיקים בעולם.בלי לבלוע. ללעוס בסבלנות.שקד. ממש שקד. מלך השקדים. קצת קוקוס.פינה קולדה. חוף ים זהוב. ריקוד ממבו. כן, בטח. כמה קיסמים שתרצו.איך היה? בלעת לִפְנֵי? לא נורא.צדקתם. גם לכבוד ט"ו בשבט,אך בעיקר לכבוד הידיעה החדשה שלנו,שיש דברים, המון דברים, כאן, ממש מתחת לאף,כמו גיאומטריה אוקלידית למשל,הדורשים חקירה, תעוזה וסבלנות רבהבכדי לחשוף את טעמם המיוחד.רושם על הלוח תאריך וכותרת: פונקציות רציונליות. [ב]זה פאב בפתח תקווה, על שם אוסקר ויילד, יליד דבלין.זו בירה גינס. גם היא נולדה בדבלין.חצי ליטר, קרה, קצף בראש הכוס, טעם מריר נפלא.באתי לפאב כדי לטייל.זו גלי, היא באה למלצֵר. את עוֹשָׂה צחוק? בטח שזוכר!היתה תלמידתי אז. מגמת קולנוע.ישבה מקדימה, ליד רוני.אי אפשר לא לזכור ציחקוקים כאלו.ואז צבא ועכשיו עבודה ואחר כך אולי לימודים, אולי דבלין,אולי פתח תקווה ואולי אוסקר. לא שוכחים את השיעורים איתךָ.פניה זורחות, כאילו גם השמש נכנסה רגע לְדרינק.'שיעור השקדים'. הרגתָ אוֹתָנוּ. תָנוּ, תָנוּ, תָנוּ, תָנוּ...אפשר צ'ייסר, בשמחה. עכשיו שנינו סְמוּקִים.
אנחנו רוצים לתת לתלמידים שלנו במה, לאפשר להם לספר על עצמם. לכתוב את זה יחד זו דרך שפותחת את הלב. לקראת סוף יב', אני מזמין את תלמידַי למשימת הסיכום הבאה. זוהי משימת רשות, המקנה בונוס סמלי לציון. בדרך כלל, כמחצית מהתלמידים בוחרים להגיש את העבודה. זוהי במה המאפשרת להם, באופן אישי, בנחת ובדיוק, לנסח רפלקציה על חייהם בכלל ועל תקופת התיכון בפרט.
לא פעם הודו לי תלמידים על ההזדמנות שהענקתי להם לכתוב את אשר על ליבם - "פתחתי את הקובץ ולא ידעתי מה לכתוב והתחלתי ולא יכולתי להפסיק, תמיד רציתי לכתוב לעצמי יומן אבל תמיד הרגשתי שזה שונה מאחרים ומוזר, העבודה הזו רק הגבירה בי את הצורך לעשות את זה...פתחת לי דלת למקום אחר, אני לא אוהבת לשתף אחרים בדברים שלי, לכתוב יומן זה בדיוק הצעד שהייתי צריכה בשביל עצמי. יש לי המון חברים, חבר ומשפחה תומכת ועדיין אני בוחרת להשאיר לעצמי וזו הדרך הכי טובה לפרוק...תודה על ההזדמנות לעשות עבודה כל כך מעוררת השראה" / "אני יודע שזה פחות אפילו מעמוד אבל הרגשתי צורך לכתוב אחרי שאמרתי לך שאני לא מסוגל לכתוב ולענות על זה...עברנו את פרעה, אז הנה גם את זה" / "וכמובן תודה על העבודה הזאת שהייתה מעין מקום לפתוח את הלב ולכתוב את הדברים שעוברים עלי ושעברו עלי."
על אף קשר קרוב שלנו עם התלמידים לאורך התקופה, חלקם בוחרים להפתיע ולחשוף נדבכים נוספים מעולמם בצורה מרגשת עד דמעות. נדרש כמובן זמן לא מבוטל להשיב לכל אחד ואחת תוך התייחסות מעומק הלב. זוהי לדעתי הזדמנות פז נוספת עבורנו להביע את הערכתנו אליהם, ועבורם להביע את הערכתם אלינו. לא מובן מאליו בעיני, ובעל ערך אדיר. את ההתייחסות שכותבים התלמידים אני מדפיס וכורך כחלק מחוברת הסיכום שאני מעניק לכל אחד באופן אישי במפגש הסיום הכיתתי (הם לא יודעים זאת מראש).
להלן המשימה, כפי שהוצגה בכיתותי:
סיכום תקופה, חשובה לי דעתכם / טקסט מצוין, בדיוק בשבילכם
כתבו נא בנים, כתבו בנות / יש גם עוד סיבה שלא אוכל לגלות...
נא לקרוא בעיון את הפרק המופיע בקובץ המקושר, ולהתייחס אליו בכתיבה של שני עמודים - קישור לקובץ ובו הפרק 'נאום השועל' מתוך הספר 'הנסיך הקטן'.
את ההתייחסות שכתבתם נא לשלוח אלי בקובץ Word, תחת שמכם.
החוויה של הכתיבה – קל לי לכתוב? לא פשוט? האם מה שכתבתי, באמת מתאר באופן המדויק ביותר את מה שאני מרגיש/ה?
אם יש משפט או פסקה שמשכו את תשומת ליבכם, אל תמהרו להמשיך הלאה. עצרו רגע, קחו נשימה עמוקה וקראו שוב. תנו למילים "לגעת בכם".
כתבו טיוטה ראשונית ואז הניחו לה "לשקוע" כמה ימים. אל תמהרו לסיים. בזמן זה אתם עדיין תעסקו, במודע או שלא במודע, במה שכתבתם, וכשתחזרו לזה, סביר להניח שיהיו לכם רעיונות וניסוחים אפילו יותר בהירים ומדויקים (כך מניסיוני האישי).
אין "נכון" או "לא נכון" – מדובר על פרשנות אישית שלכם, ולכן הכי חשוב שתהיו כנים עם עצמכם.
אני ממליץ לכולכם לקחת חלק במשימה (כי "יש גם עוד סיבה שלא אוכל לגלות").