ישראל במלחמה
במשך 6 שנים התגוררתי בניו-זילנד, לשם הגעתי לאחר סיום התואר הראשון שלי, שעשיתי בחינוך. תכננתי מיד להירשם לתואר שני בחינוך, אך אז התברר לי כי מקבלים ללימודים רק מורים! לא התייאשתי ונרשמתי ללימודי תעודת הוראה באוניברסיטה המקומית. כך קרה שהייתי מורה 5 שנים בניו-זילנד. זו הייתה חוויה נהדרת וגם מאתגרת. מחלון כיתתי נשקפו הרים ירוקים בקיץ ומושלגים בחורף. בית הספר היה מלא בכרי דשא רחבים שעליהם שיחקו תלמידיי רגבי בהפסקות.
אם תכנסו לכיתה ממוצעת בניו-זילנד, סביר להניח שתראו חדר רחב ידיים שרצפתו מכוסה שטיח מקיר לקיר. בכיתה מפוזרים שולחנות קבוצתיים צבעוניים בצורות שונות, יצירות התלמידים מכסות את הקירות ותלויות על חבלים מהתקרה. על מדפים בצד הכיתה תמצאו חומרי יצירה, שלל משחקים, ציוד לימודי, ספריה קטנה לקריאה, ספרי לימוד, וכמה מחשבים (ישנים). בצמוד לכיתה נמצא משרד המורה. זהו המקום בו המורה מתכנן את ההוראה, בודק מחברות, מכין חומרי לימוד וכו'. כך המורים לא לוקחים את העבודה הביתה ויש להם פינה שקטה משלהם לעבוד בה.
בתוך הכיתה לא תמצאו שלושים תלמידים יושבים ומקשיבים למורה ומצביעים כשהיא שואלת שאלה, אלא תיתקלו אולי בקבוצת תלמידים משחקת לגו בפינה; במספר תלמידים שיושבים בפינה אחרת וקוראים בספר; בקבוצה אחרת יושבת ופותרת יחד דף עבודה בכיסאות ליד השולחן; וקבוצה נוספת יושבת ליד השטיח, ואיתה המורה, ולידה לוח מחיק קטן על גלגלים. פיזור התלמידים הזה לקבוצות אינו מקרי. בניו-זילנד נהוגה למידה דיפרנציאלית בקבוצות קטנות. מדי 15-20 דקות המורה מוחאת כפיים או מצלצלת בפעמון כדי להודיע שהגיע הזמן להתחלף והקבוצות מתחלפות ברוטציה.
מערכת חינוך אחת של כולם
ניו-זילנד מורכבת מרוב אנגלוסקסי ומיעוט מאורי, שהם חברה שבטית במקור. כמו כן ישנה הגירה מאוד גדולה לניו-זילנד ממזרח אסיה ומאיי הפסיפיק. לכן רוב הכיתות מגוונות מבחינה חברתית ואתנית במידה זו או אחרת, עם כל המשתמע מכך: קשיי שפה, הבדלים תרבותיים, סוציו אקונומיים וכן הלאה. מערכת החינוך לוקחת את הרב-תרבותיות מאוד ברצינות, וחלק גדול מהכשרת המורה עוסק בכך – על פרחי ההוראה ללמוד רמה בסיסית של השפה המאורית, להכיר ולכבד את התרבות המאורית על מנהגיה וכמו כן להכיר ולכבד מנהגים ותרבות פסיפיים. המורים חייבים להכיר טאבואים תרבותיים שונים כמו איסור ללטף ילד על הראש, איסור לשבת על השולחן ועוד. לבסוף, על המורה להקפיד לשלב את כלל התלמידים, מכלל הרקעים - המורה צריך לדאוג שכל תלמידיו יכללו בתוכנית הלמידה ולכן אם יש צורך בהתאמות - תרבותיות או ברמה האקדמית, עליו להתכונן לכך.
מעבר לרב תרבותיות ניתן לראות כי גישת בית הספר המכיל רווחת בניו-זילנד, כך שבהרבה כיתות בחינוך ה"רגיל" לומדים ילדים עם מוגבלות התפתחותית, גם ברמה קשה מאוד שדורשת סייעת צמודה.
הומוגניות בקבוצה זו לא מילה גסה
כבר מכיתה א' (שמתחילה ביום הולדת 5 של הילד!) התלמידים מחולקים על פי הישגיהם האקדמיים לקבוצות במקצועות המתמטיקה והשפה. בדרך כלל הקבוצות הן הומוגניות מבחינת הישגים, אך זה לא חובה - יש גם קבוצות הטרוגניות. הרכב הקבוצות נקבע לפי בחירת המורה. הקבוצות נשארות באותה כיתה במשך השיעור, והמורה עובדת ברוטציה עם כל קבוצה בנפרד. הקבוצות האחרות מקבלות משימות קבוצתיות או אישיות להשלמה, בדרך כלל משחק הקשור לתוכן הנלמד, לעתים משחקים לימודיים במחשב. בשפה יש גם אפשרות לקריאה אישית והאזנה לסיפור. מבחינה לוגיסטית ומשמעתית המורה ניצבת כאן בפני אתגר לא קטן – עליה להחזיק כארבע קבוצות שונות, תוך עבודה ממוקדת עם קבוצה אחת על התוכן הנלמד. אך למרות האתגר למורה, הרווח לתלמידים גדול מאוד – הם לומדים בדיוק ברמה שלהם, בקבוצה קטנה מאוד של כ-4-7 תלמידים בקבוצה. הקבוצות נזילות, מאחר והמורה נמצאת בקשר הדוק עם כל תלמיד, וכך היא יכולה להעביר בקלות ומהירות תלמידים בין קבוצות בהתאם לרמה שלהם, כאשר המעבר הוא לרוב כלפי מעלה. בישראל שיטה זו פועלת בגן ובכיתות א' – לפעמים אפילו ב' - ונעצרה שם. בניו-זילנד ממשיכים בה עד סוף התיכון... כי למה להפסיק דבר טוב?
יאמרו המקטרגים: ומה על התחרותיות? ומה עם ה"תווית" שהתלמידים מקבלים כתוצאה מהחלוקה לקבוצות? תחושת חוסר ההישג של התלמידים בקבוצה הנמוכה? בחוויה שלי מההוראה שם, כל אלה לא ממש היו רלוונטיים, התלמידים לא התייחסו לקבוצות כאל תווית. כמובן שלא קראו להם במפורש "הקבצה א'" או "ב'" אלא קבוצת "הנמרים" ו"האריות". אולי זה גם בגלל הרב-גילאיות: כל כיתה מורכבת משתי קבוצות גיל, לכן ממילא יש הפרש ביכולות הנובע מההבדלים בגיל. ייתכן שזו הסיבה שהילדים מקבלים את הקבוצות כדבר טבעי. וגם אם ילד גדול יותר נמצא בקבוצה נמוכה יותר, הוא עדיין עם בני כיתתו, וזה לא נתפס חריג, שכן חברי הכיתה אינם עושים הבחנה בין התלמידים הצעירים לבוגרים יותר בכיתה.
שמים דגש על מיומנויות ולא על תוכן
תכנית הלימודים בניו-זילנד מבוססת על מיומנויות שהתלמידים צריכים לרכוש ולא על תוכן. הדבר מאפשר למורה וגם דורש ממנה לפתח תכניות לימודים בעצמה (או בצוות). זהו חופש פעולה אדיר שהמורה מקבלת. אני בוחרת את הנושאים שאותם אני רוצה ללמד. הלימוד נעשה בדרך אינטר-דיסציפלינארית, תוך התמקדות תקופתית בנושא הנבחר. לכן כל המקצועות נלמדים דרך ובהתייחס לנושא שבחרתי. יש גם יוצאים מן הכלל, והם מתמטיקה, שפה, וחינוך גופני. שלושת המקצועות האלו נלמדים מדי יום ביומו, ללא תלות בנושא הנלמד באותה התקופה.
תכנית הלימודים בניו-זילנד היא דו שנתית, כלומר יש שנתיים "להספיק" ללמד מיומנות מסוימת. הזמן הרב שמוקדש לתוכנית הלימודים מוביל לכך שהלחץ "להספיק את החומר" יורד מאוד. אם לא הספקת השנה – תספיקי בשנה הבאה. וגם אם לא הספקת – לא נורא. זה לא אסון. אין לחץ. בניו-זילנד סומכים על המורה שהיא יודעת מה שהיא עושה. על פי רוב יניחו שאם היה חשוב למורה להתעמק במיומנות מסוימת ולא להמשיך הלאה לפני שהיא נרכשה – אז כנראה שזו הייתה ההחלטה הנכונה, כיוון שהיא נעשתה על ידי בעל המקצוע שמכיר את היכולות של תלמידיו בצורה הטובה ביותר.
לתלמידים אין ספרי לימוד
בניו-זילנד רק למורים יש ספרי לימוד. זאת אומרת שהמורה יכולה להיעזר בספרי לימוד ולצלם דפים לפעמים, אך העבודה העיקרית לא נעשית בכתב אלא בשיח כיתתי.
האוטונומיה הרחבה שהמורה מקבלת בשילוב היעדר ספרי הלימוד לתלמידים לא עושים למורה את החיים קלים. להיפך - זהו אתגר יומיומי שדורש מהמורה להיות יצירתית וגם מיומנת בהוראה ומעל הכל להכיר את התלמידים לעומק. בתחילת הדרך של מורה, הכנת התכנית היומית היא מטלה שאורכת זמן רב.
מבחנים? שעורי בית?
אין, ואין. טוב אולי זה לא מדויק, מבחנים סטנדרטיים הבודקים קריאה נערכים פעמיים בשנה. אלא שבניגוד למיצ"ב הישראלי, בניו-זילנד באמת לא מתכוננים למבחנים האלו. כדי לדעת מהי רמת התלמיד באופן מדויק (יש כ-100 רמות קריאה על פני 6 שנות בית ספר יסודי) המורה מעריכה אותו במבדק קריאה פרטני הכולל שאלות הבנת הנקרא, על פי התקדמותו ולפחות פעמיים בשנה.
ומה בקשר למתמטיקה? כאן נהוג שאלון ידע מספרי שהמורה מעבירה לתלמיד באופן אישי, בשיחה. זהו שאלון מובנה וסטנדרטי. בפגישה עם המורה על התלמיד להסביר את תשובתו, ועל המורה לנתח לפי התשובות עד כמה התלמיד הבין את החומר. זהו שאלון שאורך כרבע שעה, הוא לא מאיים, בלי מגבלת זמן ולא צריך לכתוב בו ואף לא לקרוא. המורה מקריאה את השאלות ובמידת הצורך מסבירה אותן (הרציונל הוא כי מדובר במתמטיקה, ולא רוצים שמטלת הכתיבה או הקריאה תשפיע על המבדק). ברגע שהתלמיד לא עונה נכונה על שתי שאלות, המורה לא ממשיכה לשאלות הבאות ברמת הקושי ולכן אצל התלמיד לא אמורה להיווצר תחושה של כישלון, אלא תמיד של הצלחה.
לגבי שעורי בית, פשוט אין. הלימודים נשארים בבית הספר.
הכשרת המורים ממשיכה גם אחרי תחילת עבודתם במערכת החינוך
ההסתגלות למערכת החינוך הזו אורכת זמן רב בהתחלה, גם למי שגדלו במערכת החינוך הניו-זילנדית, וזו הסיבה לכך שהכשרת המורה אינה מסתיימת עם קבלת תעודת הוראה. על המורה המתחילה לעבוד כמורה שנתיים בליווי ופיקוח של מורה מנחה מתוך בית הספר. כדי לסייע למורים בשעות ההכנה של תוכנית הלימודים בשנים הראשונות, מורה מתחיל בשנתו הראשונה מקבל שש שעות שהייה בשבוע (יום עבודה שלם), בשנה השנייה שלוש שעות שהייה בשבוע ולאחר מכן כל מורה מוסמך מקבל שעה וחצי שהייה בכל שבוע.
ואיך התלמידים?
פעמים רבות אנו נוהגים להלין כי הילדים הישראלים חצופים ולא ממושמעים. אז החדשות מנפצות המיתוס: גם הילדים הניו-זילנדים הם כאלה, גם שם יש בעיות משמעת במידה לא מבוטלת... וכנראה שכל הילדים בכל מקום בעולם הם אותו דבר פחות או יותר. ילדים הם ילדים.
לאחר 5 שנים של הוראה בניו-זילנד אני יכולה לומר שהתנאים הבסיסיים של מערכת החינוך בישראל ובניו-זילנד לא רחוקים: מספר התלמידים בכיתה דומה, קיימת רב תרבותיות, התלמידים אינם מנומסים באופן מיוחד והכיתות אינן מלאות במכשור טכנולוגי חדשני. ובכל זאת, מדובר במדינה שממוקמת בעשירייה הפותחת של מבחני פיז"ה ונמצאת משמעותית מעל הממוצע הבין-לאומי. והיא עושה זאת בלי מבחנים, בלי שיעורי בית וללא חוברות לימוד.
אז מה מוביל את הניו-זילנדים להצלחה בחינוך? העבודה כמורה בניו-זילנד דורשת הרבה מאוד: הכשרה ארוכה, יצירתיות, מיומנות, ידע רב במגוון תחומים. בתמורה להשקעה המורה מקבלת תמיכה רחבה בשנים הראשונות להוראה, אוטונומיה וחופש פעולה רחב מאוד, הרבה אמון, והרבה מאוד תחושת סיפוק ועניין מהעבודה שלה.
כל מה שתיארתי כאן אינו דורש משאבים כלכליים מיוחדים ואפילו לא כיתות קטנות או תלמידים נפלאים וממושמעים. כל מה שצריך זה להתחיל להעצים את המורים, לתת להם את האוטונומיה יחד עם התמיכה שהם זקוקים לה - ולהיווכח שהשיפור בחינוך אפשרי.
