דאג למורים והתלמידים יהיו בסדר

ההורים של איתן זעמו כשהם נכנסו לחדרי. "אנחנו דורשים ממך לפטר אותו לאלתר. הוא כמעט הרים יד על הילד שלנו, נראה לך שזה מישהו שצריך להיות מורה?"

האמת שהופתעתי. בועז היה מורה אהוב, כזה שבכל שנה מקבל מכתבי תודה (אלו שבאמת) כזה שאין צורך לדבר איתו על אש או גחלים, הוא להביור של מחויבות.

"מה קרה בועז?" שאלתי. העיניים של בועז היו כבויות. "מה? אז צעקתי, אתה יודע מה היה שם בכיתה? שעות עבדתי על המערך הזה, ביטלתי טיול עם הילדים בשבת כדי שאתה תוכל להציג בפני ההורים עוד ערב תוצרים, והוא עמד שם, צוחק לי בפרצוף, הוא והאמא עם הג'יפ, כאילו אומרים לי שכל מה שעשיתי, עזוב, כל מה שאני יודע, לא שווה". ואחרי רגע המשיך – "ובכלל, אין לי כוח יותר ניר, כל יום אותו דבר, להיכנס, ללמד, לצאת, מבחן, להקריא שמות, לבדוק מבחנים... די. זוכר שלפני שלוש שנים היינו מנגנים בגיטרה? אתה יודע כמה זמן לא נגעתי בה? הפסקתי לחלום".

"אז על מי אתה כועס?" שאלתי אותו.

"אני לא כועס" אמר בועז. "אני מפחד, אני מפחד שנגמר לי ואני לא יודע לעשות שום דבר אחר חוץ מלהיות מורה".

אין פה סוף טוב שנמשך לעבר השקיעה, בועז עזב בסוף השנה. זו הייתה קריאת השכמה בשבילי להבנה שאם אני רוצה לפענח למה ילד זקוק, אני חייב להתחיל בלהבין למה המורים שלו זקוקים. אני לא מתכוון רק למה הם זקוקים בתחום הדעת שלהם או בטכניקות להשגת משמעת בכיתה, אלא לגבי כל מורה באופן אישי: על מה היא חולמת בלילה? מה גורם לו לצחוק או לבכות? מה הגחלים שלהם לוחשות?

אנו מצפים מהמורים שלנו להכיר כל תלמיד ותלמידה בראייה הוליסטית, פרסונלית, דיפרנציאלית וכל המילים היפות (והחשובות) ולכן רק ראוי שנוכיח למורים שגם להם מגיעה אותה התבוננות בדיוק.

חובת ההוכחה היא עלינו, מי שמנהל אותם, מלווה וקובע יעדים.

אם אני רוצה לפענח למה ילד זקוק, אני חייב להתחיל בלהבין למה המורים שלו זקוקים

מדוע לדאוג למורים זה לדאוג לתלמידים
כיום אנו יודעים שמכל הגורמים הבית ספריים, המורים הם הדבר המשפיע יותר מכל על התלמידים שלנו: "הגורם החשוב ביותר הוא המורה – לא הסטנדרטים, ההערכות, המשאבים או אפילו ההנהגה, אלא איכות המורה. המורים חשובים באמת", אומרים גם חוקרי החינוך, למשל בציטוט זה הלקוח מהספר הון מקצועי. אך איך יוצרים מורים איכותיים? בכתבה זו אני רוצה להציע כי מורים איכותיים נוצרים כאשר מתקיימת תפיסה בסיסית המסתכמת במשפט "דאג למורים והתלמידים יהיו בסדר".

אדם שבוחר להיות מורה הוא אדם שיש בו צורך חזק ביותר להיות מבוגר משמעותי לילדים. למעשה, הוראה היא ייעוד שהינו תוצר של צורך כמעט בלתי נשלט – להוביל אנשים להיות כל מה שהם יכולים להיות. הצורך הזה הוא מי שאנחנו והוא אינו נמצא רק בפן ה"מקצועי" שלנו אלא בכל חוויית החיים שלנו. אנחנו מביאים עמנו את מי שאנחנו לכיתה ולתלמידינו ולוקחים את ההוראה הביתה.

העובדה שלהיות מורה זה הוויית חיים ולא רק מקצוע מסבירה לדעתי מדוע מורות ומורים רבים מצליחים לבצע שילוב ייחודי ומורכב של תכונות וכישורים, שהוראה איכותית דורשת: התלהבות, יכולות חקירה, אמפתיות, מנהיגות, סקרנות, יצירתיות, מקצוענות, יכולת ראיה קדימה, אמונה בטוב שבאדם, ידע מקצועי, התמדה, כוח רצון ועוד...    

לכן גם ההסתכלות על הכשרת מורים וטיפוחם צריכה להיות הסתכלות הוליסטית, כלומר הרואה את האדם השלם – יש להבין את מניעיו ומנועיו של המורה על מנת לעורר בו מוטיבציה באמת. יש לטפח את ה"למה" שבעטיו הוא קם בכל בוקר. כל מורה מביא/ה עמו/ה לכיתה את עצמה/ו ולכן גם הכשרת המורים חייבת לעסוק במורה כאדם שלם.

אין סיכוי שמורה יחזיק ויטפח את ארגז התכונות והכישורים הנדרשים ממורים באופן יום-יומי, תחת שחיקה ומחסור באמצעים, ללא עזרה בהכשרה, ליווי ושגרות בית ספריות הממשיכות לסייע לו להביא את מי שהוא לכיתה. אדם שלא מרגיש שהוא מממש את עצמו בעבודתו לעולם לא יוכל להדליק את הניצוץ בכל ילד.

אנחנו רוצים לגדל ילדים שיידעו לתת לעצמם את ברכת הדרך, לחקור, לשאול שאלות ולהתקדם, ואת זה לא ניתן לעשות מבלי שהמורים יודעים לתת לעצמם את אותה הברכה, ומבלי שיהיו אנשים שיתמכו במורים ויאפשרו להם לעשות זאת. במצבים בהם המורים מרגישים נבחנים, כאשר בעיקר נותנים להם הוראות והם אינם מקבלים מרחב – גם התלמידים שלנו לא יקבלו מרחב ללמוד ולגלות ויקבלו בעיקר הוראות, אמירות וסיטואציות בהן הם ירגישו כי בוחנים אותם.

כאשר אנחנו נהיה עבור המורים שלנו סמכות מלווה, מאפשרת ולא בהכרח יודעת ומחליטה, אלא נשאיר עבורם את האפשרות להתנסות, ללמוד ולבסוף לדעת מה נכון עבור התלמידים שלהם, גם התלמידים עצמם יוכלו לחוות את המורים כמלווים, מאפשרים ולא תמיד יודעים – אלא פשוט מסייעים לכל תלמיד/ה בחקירה, בלמידה ובהתפתחות האישית.

לכן הייעוד שלי הוא להצמיח מורים, מתוך ההנחה שמורים צומחים יהיו מורים מצמיחים.

 כדי שהתלמידים יצמחו באופן מייטבי, צריך שיהיה מי שידאג לצמיחת המורים

איך דואגים למורים ומצמיחים אותם?
בהינתן משאבי הזמן והכסף המוגבלים, הביטוי "דאג למורים" חייב להיות מדויק, ברור ומבטא הכרעות פרקטיות בשאלה איך בדיוק נראית ה"דאגה" הזו. להבנתי כאשר אנו רוצים לדאוג למורים, עלינו להתמקד בכמה נקודות מרכזיות:

1. על המורה להכיר את עצמו/ה – לדעתי יש לאפשר לכל פרח הוראה, מורה מתחיל ומורה מנוסה לעבור תהליך טיפולי או התפתחותי כלשהו שיפגיש אותו עם עצמו. לא בגלל שאתה צריך להיות קצת מטורף לבחור במקצוע הזה (למרות שאולי קצת) אלא שמאחורי כל תחומי הדעת, המבחנים והישיבות, מסתתרת אג'נדה פשוטה אחת: היותו של המורה מבוגר משמעותי עבור הילדים בהם הוא נוגע. והוא נוגע, ירצה או לא, במכוון או שלו. כל המתרחש בין המורה לתלמידים חורג הרבה מעבר לכיתה. הוא נוכח בארוחות הערב בבית של התלמידים ואפילו בחדר המיטות של ההורים ובמד איכות השינה. וכמובן – המילים של המורים שלנו נוכחות בזיכרונות הילדות שכולנו לוקחים איתנו.

2. מעבר משחיקה למשמעות ומקצוענות - המילה האנגלית " "burnout – שחיקה, הינה מילה מעניינת, כיוון שהיא מתארת מצב של בערה שהייתה קיימת אך התפוגגה. לכן דווקא "אנשים הנוטים להישחק יותר מתאפיינים כרגישים, אנושיים, מסורים, אידיאליסטים ונוטים ביותר להתעניין בזולתם כבני אדם" (שמרלינג, 1999). לא כאן המקום להיכנס לגורמי השחיקה השונים בקרב המורים, די אם נגיד שהם סובבים סביב פער הולך וגובר בין אידיאלים שהביאו לבחירה במקצוע, לבין חיי היומיום המאופיינים בתחושה של לחץ, עומס, אינטראקציות מורכבות בין מורים לתלמידים ובין מורים להורים, והיעדר מנגנונים תומכים. מורים, בעיקר חדשים, נמצאים במצב מתמיד שזכה לשם "לצוף או לטבוע" (Sink or Swim) ולכן לרוב, הם יאמצו את הפרקטיקה שתאפשר להם לשרוד, גם אם זו לא בהכרח הפרקטיקה הנכונה ביותר ו/או הפרקטיקה שחלמו עליה כשדמיינו את עצמם מלמדים בכיתה.

משום שאג'נדת המשמעות עומדת בבסיסו של כל תהליך חינוכי, מציאת מנגנוני תמיכה מצד המערכת מחד, ומחויבות של המורה לתהליכי עומק אישיים מאידך, אינם פריווילגיה אלא הכרח מוסרי-ערכי ומקצועי-יומיומי.

5 דרכים אפשריות לדאוג למורים

1. יצירת תקן ותפקיד בכל בית ספר לייעוץ למורים, במסגרתו יעבור כל מורה תהליך התפתחות אישי-פנימי.
   
   
2. הכשרת מורים במודלים לפיתוח יצירתיות אישית בתוך בתי הספר. מודלים אלו יאפשרו למורים להביא את עצמם לכיתה ולחוות את ההוראה כחוויה אותנטית.
   
   
3. כתיבת תוכנית התפתחות אישית לכל מורה, בה יינתן מקום לפיתוחו של המורה כאדם, על פי נטיות ליבו. כל מורה יחוייב בהשתלמות שנתית, כאשר ניתן יהיה לחלק אותה להשתלמות מקצועית ולצידה השתלמות אישית (דמיינו מורה שמקבל 30 שעות להגשים את חלומו הישן לנגן על פסנתר. אני מוכן להתחייב את שאת רחש הקלידים "ישמעו" גם בכיתה).
   
   
4. כל סטודנט להוראה יהיה מחוייב לשנה של תהליך ייעוצי, טיפולי או אימוני במסגרת לימודיו.
   
   
5. הכשרת מנהלים כמנטורים של המורים ושימת דגש מרכזי על "מנהיגות רגשית".  

אני יודע שכל זה נשמע מעט קיצוני. ובכל זאת, אין לי ספק שכדי לדאוג לתלמידים יש קודם כל לדאוג למורים, שכן "לכל אחד יש זכות לחלום", אך אי אפשר לחלום בצבע במציאות של אפור, שחור ולבן.

איך בבית הספר שלכם דואגים למורים? ספרו בתגובות ותוכלו לסייע למורים ומנהלים בכל הארץ!