ישראל במלחמה
בשנים האחרונות הפכה הסבת אקדמאים להוראה לתופעה רחבת היקף. מה הוביל אותם לשינוי? האם הם מרוצים מהחלטתם? כתבה זו תבחן את ההיבטים השונים של התופעה.
בשלוש השנים האחרונות 21,000 אקדמאים החליטו לעשות הסבה להוראה. מדובר בעורכי דין, טייסים, מהנדסים, מדענים ואמנים שעזבו את מקומות העבודה שלהם, עברו תוכנית הסבה להוראה, וכעת מגיעים מדי בוקר לכיתה.
כשמסתכלים עליהם מהצד, הם אולי נראים לנו מוזרים - הרי מי יוותר מרצונו החופשי על קריירה מצליחה ומשכורת גבוהה בשביל מקצוע שלכאורה אינו מוערך במיוחד ודורש לעמוד ימים שלמים מול עשרות ילדים שרוב הזמן כלל אינם מעוניינים להקשיב, לתת מענה להורים מעורבים ולהיות תחת ביקורת תמידית, וכל זאת תמורת משכורת שהינה פחותה מזו שקיבלו עד כה בדרך כלל? וכיצד חשים בני משפחתם של אותם "מוזרים", אשר גם הם חווים על בשרם את השינוי?
יוסי חבה, שבעברו היה מהנדס תעשייה, הבין מהר מאוד שהנדסה לא גורמת לו אושר. "תמיד הרגשתי שאני טיפוס טיפולי", הוא מספר. במהלך לימודיו לתואר שני בהנדסה, עזרה לו אשתו להבין שעליו לחפש אפיק פרנסה אחר על מנת לקום עם חיוך על הפנים ותחושת סיפוק. וכך כבעל משפחה וילד קטן החל יוסי לעבוד בתור מתדלק, במשך שנה, על מנת לממן את לימודי הערב שלו בהוראה. התחושה של עבודה בתדלוק כשהוא מהנדס בכיר הייתה לו קשה מאוד, אולם לא הפחיתה ולו במעט את רצונו להיות מורה. "זו הייתה מכה לאגו, אך עידית, אשתי, תמכה בי". מאז ההסבה שביצע, יוסי הוא מורה למתמטיקה בתיכון בגין בראש העין, כבר 17 שנים, והוא מרגיש שמצא את ייעודו בהוראה. המוטו שאותו לקח מהמעבר הינו שיש "ללכת תמיד עם תחושת הלב ולא להיות מושפע מלחצים חברתיים".
גם אמי, שרון פרי, ביצעה הסבה להוראה, לאחר 12 שנים בהן שמשה כמנהלת הדרכה שיווקית. זוהי השנה השישית שבה היא מחנכת ומלמדת מתמטיקה בבית ספר ברמת גן.
במהלך תקופת המעבר של אמי להוראה, זכיתי לחוות יחד עמה את הרגעים המתגמלים יותר וגם את אלו המתגמלים פחות. הייתי שותפה לרגעי אושר ואף לרגעים של בכי. כל אלו דחפו אותי לחקור את תופעת הסבת האקדמאים להוראה לעומק, ולהבין מה גורם לאותם אנשים לעשות את השינוי הדרסטי שבמעבר להוראה וכיצד הם חשים לגבי המעבר מספר שנים לאחר מכן.
על פי נתוני האגף להכשרת עובדי הוראה במשרד החינוך, בין השנים 2013 ל-2016 חלה עלייה של 37% במספר האקדמאים שמבצעים הסבה להוראה.
דנה כהן (שם בדוי), בת 44 ואם ל-3 ילדים מרמת גן, הינה אקדמאית נוספת שהעזה ועשתה את השינוי. לדנה תואר שני במנהל עסקים ובמשך כ-15 שנים עבדה ככלכלנית בבנק לאומי.
בשיחה איתה אמרה דנה: "בחרתי לעשות הסבה כי הרגשתי שאני לא נמצאת במקום המתאים לי מבחינה תעסוקתית. תמיד אהבתי את נושא החינוך כך שמבחינתי זה היה היעד והגשמת חלום".
דנה מספרת כי השנה הראשונה בהוראה הייתה מאוד לא פשוטה עבורה. הכנת מערכי שיעור, התמודדות בלתי פוסקת עם בעיות יומיומיות של תלמידים, טלפונים מסביב לשעון מההורים וכמובן הצורך להוכיח את עצמה מול הנהלת בית הספר. בתהליך הקליטה של דנה סייע מאוד היחס המחבק והתומך של הקולגות בחדר המורים כמו גם התמיכה והליווי של המנחה במכללה: "הרגשתי שיש לי למי לפנות, הן כדי לקבל תשובות והן פשוט כדי לפרוק את אשר על לבי".
אבל בתוך כל העבודה הקשה הזו מספרת דנה שהשינוי המשמעותי שהיא מרגישה הוא סיפוק: "סוף סוף מרגישה שאני נהנית ומסופקת ממה שאני עושה".
לא כל המעברים להוראה הם סיפורי הצלחה
בפועל, לא כל הסיפורים נגמרים כמו הסיפורים של דנה, יוסי או אפילו של אמי. יחד עם הזינוק במספר האקדמאים המבצעים הסבה להוראה, יש גם מוסבים רבים שמחליטים שהמעבר אינו מתאים להם.
כך למשל, על פי דיווח דה-מארקר, 35% מהאקדמאים שעשו הסבה להוראה בין השנים 2008 ל-2013 פרשו במהלך ההכשרה או אחריה - אחוז שהוא אמנם נמוך ממספר המורים החדשים שפורשים בשנות הוראתם הראשונות, אך עודנו גבוה.
כך למשל, מיכל, בת 31, עשתה הסבה להוראה לאחר שלמדה משפטים ועבדה כעורכת דין במשך כשנתיים. לאחר הסבה להוראה שארכה כשנתיים, החלה מיכל לעבוד בבית ספר יסודי כמורה לאנגלית. ההתרגשות הגדולה שאחזה בה לפני תחילת שנת הלימודים, התחלפה מהר מאוד בלחץ גדול ובאכזבה גדולה עוד יותר. "כל הקורסים בנושא ניהול כיתה והשלטת משמעת, הטיפים והעצות שקבלתי במהלך לימודיי לא עזרו כאשר נאלצתי להתמודד מדי יום עם חבורת מתבגרים, על כל המשתמע מכך – דיבור מזלזל, הפרעות בלתי פוסקות ומעט מאוד רצון ללמוד. ברור שהיו גם שיעורים מהנים ומספקים יותר, אך זו הייתה האווירה הכללית". היו מורות שניסו לעזור ולתמוך בה, אך תחושתה הייתה שהיא נותרה בודדה במערכה. "הגעתי הביתה בשעה שלוש וחצי, מותשת ובלי יכולת לדבר ומיד המשכתי בהכנת מערכי שיעור, בנית מבחנים, בדיקת מבחנים וטלפונים להורים. והנורא מכל – הסטירה שקבלתי בתחילת כל חודש בראותי את תלוש המשכורת. אין כל קשר בין המספר שרשום בתחתית התלוש לבין ההשקעה העצומה, פיזית ונפשית כאחד".
חברותיה של מיכל ניסו לעודד אותה שזו רק ההתחלה ובהמשך יהיה לה קל יותר, ואכן מיכל מודה שבשנה השנייה ההתמודדות עם ניהול הכיתה ובעיות המשמעת היו קשים פחות, אך לתחושתה הטירוף הכללי לא פסק "היכן המשרד הקודם שלי שבו יכולתי באמצע יום משוגע לסגור את הדלת לכמה דקות ולהירגע? בבית הספר רק רצתי משיעור לשיעור". בסוף השנה השנייה החליטה מיכל כי היא לא ממשיכה בהוראה. היא מספרת כי "אני לא מצטערת על ההסבה והניסיון בהוראה, אך אין ספק שעד שלא יחול שינוי משמעותי במערכת החינוך ובעיקר ביחס למורים ובתגמול, אני לא אהיה שם".
מה ניתן לעשות כדי לסייע למי שביצעו הסבה להוראה?
דבורה ורדיגר, פסיכולוגית חברתית ששימשה כרכזת ומנחת קבוצות סטאז' במכללת תלפיות לחינוך במשך כ-17 שנים, מספרת כי בשנים האחרונות, העלייה במספר המוסבים להוראה הביאה עמה גם בעיות חדשות איתן התמודדה במסגרת עבודתה.
על פי דבריה, בולט ההלם הגדול של המוסבים מהמעבר. "הם הגיעו עם תרבות עבודה מסוימת, הרגלים ודפוסי תקשורת אותם הם היו צריכים לשנות לגמרי ולעבוד עם מערכת שלא הכירו, ולכן חוו משבר גדול". היא מוסיפה ואומרת כי הדבר בלט בעיקר בקרב קבוצת המוסבים ממשרות בכירות בהיי-טק. שאצלם המעבר מעמדה בכירה למתחילה יצר משבר זהות.
מתוך כך, דבורה מציעה כי יש לקיים מפגשי סטאז' קבוצתיים בכל שבוע עבור המורים החדשים, שכן "הקבוצה מהווה עבורם קבוצת תמיכה שמסייעת לליבון רגשי עמוק".
כמו כן, היא גורסת כי צריך לשלב בלימודי ההסבה כמה שיותר עבודה מעשית בשטח (כמו למשל במודל הרזידנסי להכשרת מורים), שגם היא תתרום להכנת המורים ותקל על כניסתם למערכת.
"אין ספק שהליווי במהלך השנים הראשונות חשוב מאוד עבור כל מורה מתחיל/ה, אך לטעמי הוא חשוב שבעתיים עבור מוסבים אקדמאים" היא מסכמת.
אין ספק כי הסבת אקדמאים להוראה הפכה בשנים האחרונות לתופעה רחבת היקף.
כדי שתופעה זו לא תהפוך ל"טרנד" חולף, חשוב שמוסדות ההכשרה יקשיבו לחוויות המורים ולהלך הרוח העולה מהם, יסיקו מסקנות ויפעלו בהתאם. כך נחזק את תחושת השליחות איתה הגיעו המוסבים למערכת ואת המשמעות אותה הם מקבלים מעבודתם כמורים, למען עתיד ילדינו.
"בעוד עשרים שנה
אתם תתחרטו יותר על דברים שלא עשיתם
מאשר על דברים שעשיתם.
הפליגו הרחק מהנמל המוגן,
תפסו את הרוח במפרשים שלכם,
חקרו, חלמו, וגלו".
מארק טוויין
בהזדמנות זו אני מבקשת להודות למורתי, אהובי טפר, המורה המנחה בלימודי העיתונות, על התמיכה והסיוע בהכנת כתבה זו ופרסומה.
