ישראל במלחמה
שכונה מוזנחת, עוני זועק מכל פינה, רחובות מלוכלכים ובתים מתקלפים. כך נראית הדרך לבית הספר North Star של רשת Uncommon, בעיר ניוארק בניו גרז'י. אני צועדת שם כמובילת משלחת מקצועית מטעם 'קרן טראמפ' של שש מנהלות תכניות לקידום מצוינות במתמטיקה ומדעים ברשתות חינוך ישראליות מובילות. אנחנו בדרכנו לבדוק כיצד בתי ספר צ'ארטר מצליחים בניו יורק, עושים זאת. (בתי ספר צ'ארטר הם בתי ספר ציבוריים בזיכיון, המזכירים מעט את שיטת הרשתות שיש לנו בארץ).
ביום בו ביקרנו ב North Star, הייתה לנו השכמה מוקדמת במיוחד. הביקור בבית הספר התחיל בשעה 7:30 בבוקר. הייתי סקרנית במיוחד באותו יום שכן, בית הספר, שכאמור שוכן בשכונה מוזנחת, ידוע במאת אחוזי ההצלחה שלו - כולם מגיעים לקולג' ו94% מבוגרי בית הספר מסיימים עם תואר. כל זה קורה בקרב אוכלוסייה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך עם מורכבויות ואתגרים לא מבוטלים. אז איך הם עושים את זה?
בכניסה לבית הספר מחכים שוטרים חמושים שמעבירים אותנו דרך גלאי מתכות. לאחר הבידוק מקבל את פנינו מייקל, מנהל בית הספר, שמזמין אותנו להצטרף לכינוס בוקר של כל התלמידים. הכינוס התחיל כשכל תלמיד הניח את כל שיעורי הבית שלו בסלסלה המתאימה לפי שם המורה והכתה. את המשוב יקבל כל תלמיד בחזרה עד השעה 12 בצהריים והמערכת מאפשרת למורים זמן לבדיקת השיעורים שהגישו תלמידיהם. הכינוס שימש כהזדמנות להודיע הודעות, לברך על הצלחות וכד' ובמהלכו שמרו התלמידים על התנהגות מאופקת ושקט מוחלט.
הכינוס הסתיים כשלהפתעתנו הגדולה כל המורים והתלמידים נעמדו והצהירו יחד בקול:
" Education is freedom, one school one mission".
(חינוך הוא חופש, בית ספר אחד, משימה אחת)
הדקלום האחיד גרם לי לתחושת אי נוחות , אולי בגלל האסוציאציה למשטר טוטליטרי. מסתבר שאכן, המדיניות כאן ברורה, שיטתית, אחידה ובלתי מתפשרת, ללא אוטונומיה וללא יוזמות אישיות. המורים מחויבים לפעול בדיוק על פי המדיניות המוכתבת מראש, אשר כוללת שפה ברורה ואחידה בכל המעגלים, כללים ברורים ללא פשרות לתלמידים, למורים ולהורים. מנהל בית הספר מעיד שהוא לא מחפש מורים יצירתיים, אלא כאלו שיפעלו לפי הכללים ובדיוק על פי המודל שמוכתב מלמעלה. "אני מחפש מורים שבאים מתחום הספורט כי הם ממוקדי מטרה ויודעים לעבוד בעבודת צוות." הוא מסביר. "גם ההורים של תלמידי כיתות ט' משתתפים במסגרת של 'אוניברסיטה להורים', והציפייה מההורים היא שהם ידאגו שילדיהם יגיעו בזמן לבית הספר ויכינו את שיעורי הבית. אנחנו קשים עם ההורים. אנחנו קשים ומעצבנים ואומרים להורים שאם הם אוהבים את ילדם ולא רוצים שהוא יחיה אצלם ללא מעש עד גיל 21 ,הם חייבים לקחת אחריות. אנחנו שמים את האחראיות לפתחם של ההורים."
מייקל מגדיר זאת כ-'אהבה קשוחה'.
גם בית הספר לוקח אחריות היכן שניתן, לדוגמא: הם גילו במעקב אחר הבוגרים, שאמנם כולם נרשמים לקולג', אך נצפתה נשירה גבוהה מהלימודים בו. מאז, מגייס בית הספר 400,000 דולר בשנה, כדי לתמוך בבוגרים. ישנם שני יועצים במשרה מלאה שמסתובבים בכל הקמפוסים ועוזרים לבוגרים להסתגל לחיים של סטודנט ולהצליח בקולג'. בעקבות מהלך זה, גדל שיעור המסיימים קולג' ל-94% מהבוגרים.
הביקור בבית הספר הזה גרם לי לתהות, האם הגישה הנוקשה והבלתי מתפשרת הזו היא הפתרון?והאם זה הפיתרון לתלמידים משכבה סוציאקונימית נמוכה, האם זאת ההכנה הנכונה עבורם להצלחה בחיים? איזה בוגר יצא מבית ספר כזה ואיך יתמודד מחוץ לבית הספר? מצד שני הגישה הכמעט צבאית מוכיחה שהיא עובדת, אז אולי זה יעבוד גם אצלנו ולאיזו אוכלוסיה אצלנו הגישה הזאת תתאים? ומה עם החופש והבחירה?
בוקר חדש ביום שאחרי, היינו חייבות לבחון גם גישה אחרת, הרי לא יכול להיות שהדרך להצלחה יכולה לעבור רק דרך משטר נוקשה ובלתי מתפשר, החלטנו שאנחנו חייבות לראות ולבדוק גם גישה אחרת, של חופש ובחירה ונסענו לשכונה נורמטיבית בעיר Bergen County בניו גרז'י, לביקור בבית ספר למצוינות Bergen County Academies השוכן במבנה מטופח ומאובזר בציוד משוכלל ויוקרתי, ללא גלאי מתכות, ללא שוטרים חמושים. כבר בכניסה אנחנו מרגישות באווירה הטובה: תלמידים יושבים בקבוצות קטנות במסדרונות, חלקם משוחחים ביניהם, אחרים שקועים בהקלדה וקריאה במחשבים ניידים, יש שעסוקים בחקר במעבדת המדעים המשוכללת ויש בפיתוח במעבדת המדיה. מרגישים את החופש שמאפשר למידה עצמית.
מילות המפתח ששמענו שוב ושוב הן הזדמנויות (opportunities), ואתגרים (challenges). השאיפה כאן שונה ואינה מסתכמת בהכנה לקולג', אלא שבית הספר ישמש כמודל שיכין את בוגריו ללימודים, קריירה ומנהיגות ברמה הגלובלית. והמשימה היא בהתאם - לספק חינוך רחב ומקיף שיאפשר זאת. וואו! נשמע כמו בית הספר האידאלי, זה בדיוק המודל שבו אני מאמינה , אבל האם הוא מתאים לכולם?
המטרה כאן שאפתנית: תואר מאחת האוניברסיטאות המובילות והמשך קריירה כמובילים ומנהיגים בתחום העיסוק.
בבית הספר לומדים 1,000 תלמידים בכיתות ט' - יב' ומלמדים בו 100 מורים. זהו בית ספר ציבורי שמתקבלים אליו תלמידים שרוצים ללמוד בו (ולא מספיק שההורים רוצים בכך), בעלי הישגים אקדמיים טובים מחטיבת הביניים, המלצות וראיון אישי. מבין 2,000 מועמדים מתקבלים רק 275 ולעומת בתי הספר הקודמים, כאן אין הגרלה אלא בחירה של התלמידים על ידי הצוות. ועוד נתון חשוב, רק כ-20 אחוז מבין התלמידים מגיעים מרקע מוחלש. התלמידים שהתקבלו מחוייבים בקורס קיץ סביב נושאים חברתיים, רגשיים ואקדמיים שיבטיחו קליטה טובה והצלחה בביה"ס.
מבנה בית הספר מרשים, המעבדות של האקדמיות השונות חדישות ומשוכללות (בבית הספר יש אפילו מיקרוסקופ אלקטרוני!)
דויד ראסל, מנהל בית הספר הסביר שבית הספר מאורגן באופן מאוד דומה לקולג' גם מבחינת ההיצע האקדמי וגם מבחינת התנהלות הלומדים. לתלמידים מוצעים שבעה מסלולים (אקדמיות) :עסקים ופיננסים, מדע וטכנולוגיה של הרפואה, הנדסה ועיצוב, קולינריה ומלונאות, מדע וטכנולוגיה מתקדמים, מדעי המחשב ואמנות (חזותית, מוסיקה ותאטרון). בכל אחת מהאקדמיות התלמידים נדרשים ללמידה של מתמטיקה ומדעים ברמה גבוהה.
בית הספר פעיל משעה 7:30 בבוקר ועד השעה 19:00 בערב והמערכת של כל תלמיד בנויה כך שמחצית מהזמן התלמיד לומד סביב עבודת חקר על פי בחירתו, במסגרת של קבוצת עמיתים הנפגשים במעבדות מאובזרות במכשירים העדכניים ביותר, התלמידים מנהלים את זמנם באופן עצמאי. במעבדות אלו עובדים פרופסורים ומחצית מצוות המורים הם אנשי אקדמיה.
במחצית הזמן האחרת התלמיד לומד במסגרת של קורסים בכתה. הקורסים המתקדמים ניתנים לבחירה אך מחייבים הצלחה ברמה גבוהה בקורסי בסיס.
הגישה של ההנהלה כאן שונה לחלוטין לעומת בית הספר North Star, למנהל בית הספר היה חשוב לספר ולהדגיש מספר פעמים שהמקום מחנך מתוך גישה של אוטונומיה גם כלפי התלמידים וגם כלפי המורים ומקדם מעורבות של הורים, קהילה ותורמים. האוטונומיה באה לידי ביטוי בגמישות ניהולית ואקדמית, כל מורה, הורה ותלמיד מוזמנים להגיש רעיונות לקורסים ולפעילויות ואת הביצוע לאחר אישור ניתן לקדם במהירות וללא חסמים ביורוקרטיים. בית הספר מזמין על בסיס קבוע בוגרים שמצטיינים בעיסוקם להרצות ולספר על עשייתם ומעודד תלמידים להשתתף בתחרויות אקדמיות ארציות ובינלאומיות.
לא הפתיע אותי לשמוע שבבית הספר אין בעיות משמעת, זה ברור שכשהמדיניות היא לסמוך על התלמידים ולעודד אותם לעסוק בנושאים שהם בוחרים, על פי נטיות ליבם.
כל חברות המשלחת יצאו מבית הספר נפעמות מהאווירה הלימודית מעוררת ההשראה ומהמודל של חופש ובחירה המקדם הצלחה, אבל לא יכולתי שלא לעצור רגע מההתלהבות ולחשוב לעצמי האם גישה כזו המעודדת אוטונומיה ומרחב היא לא פריווילגיה ששמורה לתלמידים המגיעים מרקע מאוד חזק? האם גישה כזו יכולה הייתה להתאים לתלמידים בית הספר שראינו רק יום קודם לכן? האם גישה כזו יכולה להתאים לתלמידים בישראל, ואם כן האם לכל התלמידים בישראל?
מיד כשירדנו מהרכבת התחתית הבנו ששוב הגענו לשכונה מוזנחת וענייה, הפעם בשכונת ברוקליין בניו יורק. בכניסה לבית ספר MESA קיבלו את פנינו שתי שוטרות חמושות, שלט מאיים "הכניסה ללא אלכוהול, סמים, נשק וטבק ושוב גלאי מתכות. לאן הגענו?! האם הגענו למקום הנכון? פה נמצא בית הספר שידוע בנתוני ההצלחה שלו? בהגעה למקומות הראשונים בחינוך בכל ניו יורק? ברור לי מיד שהאוכלוסייה לא פשוטה ואני תוהה איך הם עושים את זה?
חשבתי ששוב נפגוש מנהל קשוח ונוקשה אך להפתעתי פגשנו דמות שונה לחלוטין, ארתור סאמיואלס, סגן המנהלת, אדם חביב חייכן ואדיב. חלפנו על פני השוטרות החמושות וגלאי המתכות בכניסה ועלינו לקומה השנייה. ארתור הזמין אותנו להשתתף בישיבת צוות של המורים המתקיימת באופן קבוע פעמיים בשבוע, שם הופתענו מכמות המורים הצעירים. ישיבת המורים כללה עדכונים וסיפורים אישים ומיד הרגשנו באווירה הטובה.
לאחר הישיבה, יצאנו עם ארתור לקבל את פני התלמידים בקומה השנייה של בית הספר: ארתור קיבל את התלמידים עם חיוך רחב (גם את אלו שאיחרו להגיע) והיה ניכר שהוא מכיר באופן אישי וזוכר את שמותיהם של כל אחת ואחד מ-460 התלמידים בבית הספר. הבחנתי שלצוות חשוב מאוד להשקיע ביחס אישי ובאינטראקציה נעימה וחיובית עם התלמידים אך בשילוב עם הצבת גבולות. דוגמא נוספת לכך ראיתי כשארתור הסביר לנו שיש בבית הספר קוד לבוש אבל אין תלבושת וזאת כדי לאפשר לכל תלמיד ותלמידה ביטוי אישי.
"בכל בוקר התלמידים נפגשים בקבוצות קטנות עם היועץ האישי, שמלווה כל תלמיד במשך 4 שנים. הוא שואל לשלומם ומנסה לעזור להם להתחיל את היום עם גישה חיובית", הסביר לנו ארתור. "מדיניות של 'בלי תירוצים ובלי וויתורים' לא מתאימה כאן, אנחנו רוצים שהתלמידים יגיעו ברצון לבית הספר. רוב התלמידים מגיעים ממשפחות של מהגרים והם דור ראשון שמדבר אנגלית ורוכש השכלה. לכן, בבית הספר מנסים ליצור סביבה בטוחה ואווירה טובה. הקושי עם מקצועות המתמטיקה והמדעים כאן גדול עוד יותר, האנגלית היא שפה שנייה והפחד ממקצועות אלו עצום (נסו להסביר לתלמיד מונחים כמו "חפיפת משולשים" או "התפלגות נורמלית" בשפה שאינה שפת האם שלו). לכן, מנסים לגוון את דרכי ההוראה ביצירתיות רבה, להלהיב את התלמידים, לעבוד בקבוצות קטנות ולתגבר בשיעורים פרטניים בלי להתפשר על רמת הלימוד. "ההישגים בשכונה הזאת היו מהנמוכים ביותר בניו יורק, והיום ההישגים מעל הממוצע." מסכם סגן המנהלת.
המחשבה בבית הספר היא כיצד ניתן להקל, לאפשר ולעודד את התלמידים. לכן החליטו להפריד בין ציון בהתנהגות לציון על הישגים, לכל תלמיד יש ארבע מטרות אישיות ויעדים, את הציון מקבלים לכל יעד. תמיד יש הזדמנות לשיפור, לקבל עזרה ותגבור ולהבחן שוב. כשעברנו במסדרון ראינו לוח עם נקודות לחיזוק חיובי, בו מקבלים נקודות עבור הכנת שעורי בית, השתתפות ועוד. מי שצובר מספר נקודות מסוים זוכה בסוף השנה לנסוע לטיול גדול.
לכל תלמיד יש תכנית יעוץ אישית הכוללת הכנה למבחן הפסיכומטרי וכל אחד מקבל מימון לשלושה מבחנים ראשונים.
המסר כאן ברור: התלמיד במרכז. הכיתות בנויות על פי צרכי התלמידים, המורים מבקרים בבתי התלמידים כדי לאתר את הצרכים ולאבחן אותם כמה שיותר מוקדם ועוד טרם תחילת שנת הלימודים עושים התלמידים מבחני אבחון בקריאה ומתמטיקה ועל פי התוצאות בונים את מערכת השעות ואת גודל הכיתות.
קיימת בניית תמונת עתיד מאוד ברורה: היעד הוא שכל תלמיד ירכוש השכלה גבוהה. בכל מקום תלויים דגלים וכרזות עם סמלי האוניברסיטאות והמכללות ובמערכת משולבים שעורים בנושא פיתוח קריירה וההשכלה הגבוהה.
התמיכה כאן היא ערך הקיים בכל המעגלים בבית הספר, גם המורים החדשים מקבלים תמיכה ממורים מובילים, המלווים אותם, צופים בהם ונותנים משוב. בכל שבוע מתקיים דיון שהנושא שלו הוא 'איך לשפר'. ישנה הפרדה בין הצוות המלמד לצוות האחראי על משמעת ולצוות היועצים התומכים בתלמידים בתמיכה אישית.
כיצד מצליחים כאן להוביל תלמידים מאזור סוציואקונומי חלש להצלחות מעל הממוצע? האם זאת דרך האמצע בין הגישה הנוקשה והקפדנית של North Star ,Uncommon לבין החופש והבחירה שראינו ב-Bergen County Academies?
האם זה בזכות הגישה שהתלמיד הוא במרכז? האם זאת העבודה הפרטנית על פי אבחון מקדים? כיצד יוצרים מוטיבציה ללמידה גם כשאין תמיכה מהבית? האם בזכות הלמידה לאחריות אישית מצד אחד ומתן מענה אישי מצד שני?
במהלך המשלחת ביקרנו בחמישה בתי ספר שונים ברשתות צ'רטר אשר נמצאים על הציר שבין שתי גישות שונות לחלוטין. (לקריאה מורחבת על הביקור).
ראינו גישות שונות לקידום המצוינות החל מגישה של מדיניות קפדנית ומשמעת קשוחה שבה הכל מוכתב מלמעלה ועד לגישה המעודדת למידה עצמית, יזמות, יצירתיות, חופש ובחירה לצוות ולתלמידים. כל בתי הספר שבהם ביקרנו נמצאים על הרצף בין שתי הגישות, כולם משדרים מצוינות וכולם מגיעים להישגים מרשימים. אז מהו סוד ההצלחה?
אולי התשובה טמונה בקווים משותפים בין הגישות השונות:
בכל בתי הספר התלמיד במרכז ומקבל מענה אישי המבוסס על נתונים ובניית תמונת עתיד ברורה. בכולם מציבים יעדים גבוהים וברורים ונותנים אמון בתלמידים. ובכולם, מבית הספר הקפדן ביותר ועד המשוחרר ביותר, בלטה השפה האחידה והברורה והאחריות של הצוות להישגי התלמידים ולעתידם.
בכל בתי הספר ראינו תמיכה וליווי של הצוות והשקעה בהתפתחות המקצועית של המורים בנוסף על הדגש על הקשר עם ההורים ועידוד למעורבותם בדרגות שונות.
אז מסתבר שזה עובד לאמריקאים, ונשאלת השאלה, האם כל המאפיינים הללו מתאימים גם לקידום מצוינות אצלנו, בישראל? האם מדיניות ברורה ולא גמישה המובילה להישגים אך מצמצמת את האוטונומיה של המורה מתאימה לאופי הישראלי המעודד חופש, יוזמה ויצירתיות? האם חופש ובחירה לצוות ולתלמידים מתאימים לקידום מצוינות בקרב כלל התלמידים? ואולי השפה האחידה והברורה של המערכת, היא המשפיעה ועצם השייכות לרשת בתי ספר עם חזון ויעדים ברורים היא זאת המשמעותית לקידום המצוינות?
מה דעתכם?
