לקדם מצוינות
שבוע לפני סוף הלימודים. התלמידות מגיעות בהתרגשות. כל אחת מביאה איתה שתי מערכות בגדים ליום צילומים ארוך והציפייה מורגשת באויר. כשבנות כיתה ח' מצטלמות, כיתה ז' לומדות ולהפך. בצהרים עולות כולן על אוטובוסים ונוסעות לים. לובשות צעיפים ככנפיים ושרות. זה מתיש מאד אבל זו חוויה עצומה. ועכשיו מחכות לתוצאה.
יום אחרון ללימודים - הקליפ מוכן. כאשר אני מפרסמת אותו בקבוצה של האולפנה בפייסבוק, אינני מודעת לגל הגדול שישטוף אותנו.
הקליפ עובר מיד ליד. מפורסם באתרי עיתונות, נצפה ע"י מאות אלפים שמשתפים ומגיבים: "בכיתי מהקליפ". "עברה בי צמרמורת". "איזו בשורה". אמהות מתייגות את בנותיהן ושולחות להן את הקליפ עם הקדשה. שר החינוך משתף. משרד החינוך משתף. ועוד ועוד
מה קרה שם בקליפ הזה? באילו נקודות עמוקות הוא נגע? מה הוביל אותנו לתהליך היצירה שלו? עד כמה הוא משקף תהליכים חינוכיים שהתקיימו באולפנה? על כך אנסה לענות בשורות הבאות.
"פנים בפנים" הוא שם של שיעור במערכת השעות בכל כיתה וכיתה באולפנה, אבל הוא בעיקר שפה בית ספרית של הקשבה, התבוננות פנימית וצמיחה.
אי של שלווה בזמן. מחנכת היושבת פנים אל פנים במעגל עם חצי מבנות כיתתה בחדר מיוחד ומעוצב עם כורסאות בצבעים שונים. זהו לא שיעור רגיל והמורה שם היא פחות מורה ויותר מנחה. היא פותחת בפעילות קצרה שמתגלגלת לשיחה. אין שם "חומר" אך יש שם רוח. יש שאלות ואין תמיד תשובות. הדגש אינו על חכמת השכל אלא על חכמת הלב.
הן עוסקות בתכנים של חברות ושיפוטיות, תקוות ופחדים, מדברות על חלומות ורגשות על חוזקות וחולשות. מרחב נקי, נטול ציניות (בעזרת חוזה שנבנה בין המשתתפות) של דיבור על עצמי ועל החיים, היוצר קשר עמוק בין כל המשתתפות ופותח צוהר ללימוד חדש.
התכנית, שמלווה על ידי פסיכולוגית חינוכית שמכשירה את המחנכות להיות מנחות קבוצה, משנה את חוקי המשחק בבית הספר. מדיבור של הישגים לדיבור של הוויה. ממשמעת לנוכחות והכלה. מראיית הכלל לראיית הפרט בתוך הכלל, לנתינת מקום לשונות ובעיקר - ל"אדמיות" שבי ולא רק ל"תלמידה" שבי.
העולם שבא לידי ביטוי בקליפ הוא חלק מאותה שפה. היכולת לומר את מה שכואב לי. מה ש"הייתי רוצה להיות". הכנות, האפשרות לפתוח וגם גילוי הכוחות הפנימיים, המיוחדות שבי. ההבנה שטמונים בי אוצרות גדולים, שבעצם אינני צריכה להיות מישהי אחרת - כל אלו הם חלק מהשיח השבועי שלנו בשיעורי "פנים בפנים".
ארבע קומות באישה פנימה: אדם, נקבה, אישה, חווה. תורה זו למדתי מאילת בוכניק שפתחה צוהר להתבוננות על נשיות ומיניות.
בקצרה - קומת אדם היא המשותפת שבין איש ואישה. הנקבה היא המייחדת אותנו כבנות. האישה היא קומה של המפגש של אישה באיש. וחווה היא האמהות ההולדה והיצירה.
מבין הקומות, ה"נקבה" היא הקומה הזנוחה. פעמים הבזויה ובטח הקומה הלא מובנת. קל לרוץ לקומת האישה ולהגדיר את הנשיות שלי מול הזכר. אך אם הוא אינו בנמצא עדיין - האם ישנה חשיבות לנשיות שבי? מה היחודיות שלי כבת בעולם? איזו עוצמה טמונה שם?
השנים שחווה התלמידה באולפנה, הן בדיוק השנים של בניית קומת הנקבה, שמביאה איתה פעמים רבות בלבול, מבוכה, קושי בדימוי גוף ושאלות זהות.
בחינוך הדתי מתעצמת החשיבות בעיסוק בקומה זו, כאשר מושגים כמו "צניעות" ו"שמירת נגיעה" עלולים להתפרש כריחוק מן הגוף ומן היופי.
יצרנו באולפנה מעגל של זמן כל שנה, לשיח בנושא. חודש של לימוד (כל מחזור בתת נושא אחר) שמסתיים בסמנריון נשיות - חגיגה של תוכן, יצירה, מוזיקה וסדנאות (חלקם בשיתוף אמהות).
את הסמנריון שהתקיים בחודש ניסן השנה, חתמנו בתרגיל מרגש במיוחד. בכל כיתה השתלשלו מהתקרה תמונות גדולות של כל בנות הכיתה. כל בת נכנסה לכיתה לצלילי מוזיקה נעימה והכניסה פתק למעטפה מאחורי כל תמונה.
בפתק כתבה כל בת לחברתה נקודת יופי פנימית ונקודת יופי חיצונית שהיא רואה בה. התהליך היה מרגש ומעצים עד מאד.
חזרה אל הקליפ: עיסוק בדימוי עצמי (חיצוני ופנימי) בגיל ההתבגרות, העצמה של הבנות דווקא דרך כלי חזותי, יופי - שאינו סותר צניעות, כל אלו באים לידי ביטוי בגלוי ובנסתר של הקליפ.
חשוב לנו להשתייך. להיות חלק ממשהו גדול, לקבל חום, כח וביטחון מהשותפים לדרכינו. הנוער שלנו משתייך להרבה מעגלים: המשפחה, התנועה, העם, העולם. גם בית הספר עשוי להפוך למעגל חזק שכזה. שיש בו תחושת גאווה וזכות להשתייכות. שמגלם דרך וערכים, ומעצים את הפרט.
אחת המטרות החשובות של הקליפ היתה ליצור את ה"חבורה" הזו. את תחושת השותפות סביב ערך ששולח אמירה ערכית לעולם. את תחושת החוויה של ה"ביחד" שנוצרת מיום צילומים מהנה ומפרך כאחד.
אז בסוף, הקליפ הוא לא העיקר. אלא ההשתקפות של שפה שמבקשת לגעת בנשמה. מרגש לראות שהיא חוצה גבולות מעבר לכל הציפיות.
