לקדם מצוינות
אתחיל בוידוי קטן וקצת מביך. אני אמנם מורה בעלת תואר ותעודות - אבל סיימתי תיכון בלי תעודת בגרות.
כשהייתי בכיתה ב' טסנו לשליחות של שלוש שנים בארה"ב ובתוך כל המעבר הזה, ההסתגלות לשפה נוספת, תרבות שונה ועוד - לגמרי ירדתי מהמסלול בכל הנוגע ללימודי חשבון. שובצתי באופן קבוע בהקבצה הנמוכה, אמנם קיבלתי שיעורי עזר, קורסי קיץ ומה לא, אבל אני כבר שכנעתי את עצמי שחשבון זה לא בשבילי.
ככלל, אפשר לומר שהיו לי קוצים במחלקת ההתיישבות. דברים רבים העסיקו אותי בשיעורים. לאורך השנים עסק הצוות החינוכי בניסיון מתמיד וחסר תוחלת להחזיר אותי לתלם, אך לא בהצלחה גדולה. לקרוא למדתי מגיל מאוד צעיר והייתי תולעת ספרים. גם את האנגלית קלטתי מהר מאוד וכך יצא שאמנם תלמידה מסודרת לא הצלחתי להיות אבל בכל מה שקשור ברבי מלל - ספרות, הבעה, אנגלית, תנ"ך והיסטוריה - כישוריי הטבעיים היו בעזרי.
אבל במתמטיקה - אפס מאופס.
כשסיימתי יסודי רציתי ללמוד בתיכון לאומנויות כי תאטרון היה משאת נפשי. היה טבעי לכולם שאלמד בבית ספר "הומני" כי הרי ברור שאני ממש לא טובה במדעים מדויקים ומתמטיקה.
ברוב המקצועות לא הייתה לי בעיה - ולמרות שלא נכנסתי לשיעורים, קריאה עצמית של ספרי הלימוד מכריכה לכריכה פתרה לי את הבעיה וממוצע ציוני הבגרות שלי היה גבוה.
מקצוע אחד נשאר עבורי כמו מחסום בלתי עביר - מתמטיקה.
"יש לי דיסקלקוליה" שכנעתי את עצמי וכך סיפרתי לכולם. זה היה הגיוני בעיני והסבר נוח לאחרים. זה לא אני - זה המח שלי שלא קולט מספרים.
כך סיימתי תיכון ויצאתי לשירות ולמדרשה.
במדרשה פגשתי נפש תאומה בשם - אביטל. יחד למדנו גמרא, התנצחנו כמעט על כל נושא אפשרי, אתגרנו אחת את השנייה מחשבתית ותמיד יצאנו מהדיונים בתחושה שאנחנו מחודדות ומדויקות יותר.
אביטל הייתה גאון מדעי ומתמטי והתקבלה להנדסה ביו-רפואית בטכניון. בשלב מסוים החלטתי שעל מנת ללמוד לתואר אני חייבת להשלים בגרות. נרשמתי לבגרות במתמטיקה לשלוש יחידות ושמתי לי מטרה: רף נמוך של ציון עובר.
אביטל התנדבה ללמד אותי לקראת המבחן. ישבנו חודש, ערב ערב, בדירתנו הקטנה ולמדנו.
הגעתי ללימוד הזה כצפוי עם הרבה חסמים, עכבות ותסכולי עבר.
אבל אביטל הבינה את הראש שלי - אני אחת שצריכה להבין איך ולמה כל דבר קורה. אני לא מסוגלת להשתמש בנוסחאות בלי להבין לעומק מדוע ואיך זה עובד. היא החליטה ללמד אותי מתמטיקה 'אמיתית', קרי - 5 יחידות.
ההגיון שלה היה פשוט: בשלוש יחידות משננים נוסחאות ובחמש, לומדים את הרציונל שמאחורי הדברים. בקשר היומיומי שלנו ובכל הדיונים והוויכוחים היא תמיד הקרינה לי שאני חכמה ומבינה דברים לעומק. מהנחה בסיסית זו היא יצאה להוראת המתמטיקה.
האמון שלה בי שינה אצלי את המבט שלי על עצמי ויכולותיי המתמטיות. ופתאום, אחרי שהצלחתי להבין למה פאי= ....3.14 ואיך פועלת כל נוסחה, התחזק גם הבטחון העצמי שלי בנוגע ליכולותיי הראליות.
ניגשתי לבגרות במתמטיקה והוצאתי למרבה הפלא ציון 93.
תוויות או להיות
כאשר אני מנסה רטרוספקטיבית להבין מה קרה שם אני מגיעה למסקנות מעניינות.
זה לא סוד שאנחנו מדביקים לבני משפחה ולתלמידים תוויות אבל אנחנו בעיקר מצמידים תוויות לעצמנו.
'אני לא טובה בזה' או 'אני גרוע בדבר ההוא'. גם לתלמידים אנחנו מדבקים תוויות, לפעמים בלי הבחנה: 'עצלן', 'בעיות קשב', 'חסר גבולות' 'תלמידה חלשה' ועוד שלל תגיות הנשמעות בחלל חדר המורים בישיבות ההערכה התקופתיות.
מי מנווט אותנו?
עכשיו אני מזמינה אתכם למסע קצר אל המוח האנושי:
חשוב לזכור שהמח מתחלק לשניים - המח המודע והמח הלא מודע.
המח המודע הוא רב החובל - הוא החלק שחושב ומנמק. זה החלק שאחראי על הרצון החופשי. החלק שאנחנו משתמשים בו כדי לקבל החלטות.
האונה הקדמית אחראית למיקוד, לריכוז, ללמידה ולהתבוננות. זה הקברניט של הספינה שמחליט לאן אתם רוצים להפליג, מתכנן את המסלול ונותן פקודות.
אנחנו מניחים שהמח המודע הוא זה שמחליט ולכן הוא זה שמשקף את מי שאנחנו.
אנחנו חושבים שהתפקוד התודעתי המופלא הזה שולט במעשים שלנו.
אבל זה לא נכון.
יש למח המודע מגבלה אחת ענקית: הוא לא זה שמבצע את הדברים.
הוא אמנם רב החובל של הספינה אבל מי שגורם לכך שהספינה תתקדם הוא לא אחר מאשר הבחור שנמצא בחדר המנועים.
למעשה - מידת השליטה של רב החובל התודעתי על מה שאנחנו עושים מסתכם ב 2-4 אחוזים בלבד!
הוא יצירתי ומדהים ונפלא - אבל את השליטה מהסוג המלהיב הזה הוא מפעיל לטווח קצר בלבד. נבון ככל שיהיה, יש לו יכולת עיבוד מוגבלת.
הרגל - הוא מה שאנחנו מיצרים כאשר אנחנו עושים דבר מה שוב ושוב עד שאיננו צריכים לחשוב במודע על הפעולה. (נסיעה במכונית בלי לחשוב בכלל ובלי לזכור איך הגענו, לדוגמא)
בעצם אם אנחנו רוצים להגיע ליעד מסוים - אנחנו צריכים שהבחור בחדר המנועים ידע את הדרך לשם. אבל הבחור הזה בסך הכל משרת. הוא עושה מה שהוא רגיל. הוא פועל על אוטומט. ודבר נוסף - הוא אינו מבחין בין עבר הווה ועתיד. מבחינתו קיים רק כאן ועכשיו. הוא לא מסוגל להבין אמירה של "אני רוצה בעתיד להרזות" הוא רק מבין "אני רזה" "אני שמן" ולפי זה הוא פועל. אם הוא רגיל לפעול מתוך "אני שמן" אל תצפו שיצליח.
ולכן זה לא משנה מה ירצה רב החובל - אם אחראי חדר המנועים לא יאמין שהוא רזה בפועל - הוא לא יפעל על פי מערכת הניווט הזו.
אם המוחון בחדר המנועים מאמין ש"אני דיסקלקולית" כך בדיוק הוא יפעיל את כל המערכת המסועפת של הנוירונים ובאמת יהיה קשה למח להבין. ברגע שהוא יאמין בזמן הווה ש"אני חכמה, אני קולטת חשבון במהירות ובקלות" כך גם יפעל.
אם כן, לתוויות שאנחנו מדביקים לעצמנו יש כח אדיר.
גורם מספר אחד להצלחה
ג'ון האטי בספרו "הוראה נראית" (בו מתוארים ומנותחים מאות מחקרים בנושא ההוראה והלמידה) מדרג השפעות שונות על הצלחתם הלימודית של תלמידים. בתחתית הרשימה אפשר למצוא "תנועה בשיעור" - מקום 138, "השכלת המורה" - מקום 121, "כשרון" - מקום 108, "גודל כיתה" – מקום 106, "תרגול – מקום 90.
ומקום ראשון, מה הוא?
"ציפיות התלמידים מעצמם" – ממש כך.
בואו נזכר בכל סיפורי הפיגמליון למיניהם – מורה נכנס לכיתה בעייתית, נותן בהם אמון או אפילו חושב בטעות שנכנס לכיתת גאונים, והופ – הציונים משתפרים. כך עובד גם הפלסיבו ברפואה. האדם מאמין שקיבל תרופה שמרפאת את הבעיה ולפתע מרגיש הרבה יותר טוב – ובמחקרים מסויימים אפילו נרפא כליל.
אז בפעם הבאה שאתם נכנסים לכיתה – עצרו, ושאלו את עצמכם – מה התלמידים שלי מצפים מעצמם? מה הציפיות שלי מהם? ועד כמה אני באמת מאמינה ומשדרת להם אמון ביכולתם?
בשדר הזה טמון המפתח המשמעותי ביותר להצלחה שלהם כתלמידים ולהשפעה שלנו כמורים.
מורה, מאמנת, יזמית, תלמידה נצחית.
שואפת ועושה למען עתיד חינוכי נפלא לדורות הבאים.
