ישראל במלחמה
כשהשתחררתי מהצבא, עבדתי קצת בתור מדריכת טיולים של בתי ספר שונים באזור מגורי החדש.
הסיפור הבא התחיל בהדרכה נחמדה של כיתה ב', בטיול בנושא "הפרדס". לקראת סוף הטיול עברנו ליד גבעה גבוהה, שהיתה ליד השביל. היה צריך לרדת קצת מהשביל, ללכת במישור ואז לטפס על מין גבעה שנראית ממש כמו בציורי הילדים ונראה שממש כיף לראות את הנוף מלמעלה. כשילדון חמוד בכיתה ב' שאל אותי אם אני מרשה לטפס על הגבעה הגבוהה ההיא, חשבתי רגע, בדקתי גם עם המורה שלהם, ואמרתי כן. באופן כללי אני מאד משתדלת שכאשר ילדים שואלים אותי על משהו שהוא יוצא מהכלל, להגיד כן. אני לוקחת בחשבון שחשוב לאדם להרגיש את הרצונות הפנימיים שלו, וחשוב לי להיענות לדברים. גם כי אם ילד יקבל רק "לא", הוא עלול לאבד את הקשר עם מה שהוא רוצה וגם כי ה"לא" עלול להישחק ובפעמים שהתשובה היא באמת "לא", היא לא תהיה בעלת ערך. חשוב לי להשתדל להגיד כן, גם בגלל שאני יודעת שיש עניין פסיכולוגי שלם לגבי הקשר עם סמכות ופחד מסמכות, וחשוב לי לייצג סמכות ומערכת שאיננה דורסנית ואיננה משתמשת בכוח שלה לכיווץ והרתעה. אני יודעת שלהגיד "לא" לילד זה הרבה יותר נוח, כי זה דורש פחות התארגנות, פתיחות וסבלנות, אבל לאו דווקא הדבר הנכון, ולכן אני משתדלת ככל יכולתי להגיד "כן".
זו הסיבה שכשהילדון ביקש לעלות על הגבעה הגבוהה, חשבתי על זה, ואז הסכמתי.
מיד כל שאר הילדים גם ביקשו לעלות. לפעמים כשילד מבקש משהו מיוחד, זה לא מתאים שגם כולם יקבלו את זה. בד"כ קל מאד להסביר את זה לילדים האחרים. במקרה הזה שמחתי מאד. שמחתי על הסקרנות הטבעית שיש בהם, שמחתי על רוח ההרפתקנות הבריאה, שמחתי על הרצון לאתגר את עצמם ועל ההתלהבות לגלות "שביל חדש" בעולם.
נתתי כמה הוראות בטיחות, התלהבתי מההתלהבות העצומה שנדבקה בהם (וגם בי), והכרזתי שמותר להתחיל. הם התחילו לרוץ כולם ביחד לכיוון הגבעה. כמעט בשורה אחת גדולה שמתקדמת לכיוון אחד. המחנכת ואני נשארנו על השביל.
רגע לפני שהם התרחקו, שמה המורה את ידיה על פיה כדי ליצור "רמקול", וצעקה בקול חזק שכולם עוד יכלו לשמוע. משפט אחד בלבד:
"נראאההה --- מי ----יגיע ----- ראשו------ן!!!"
אופס.
מדובר על ילדים בני 8.
כוחן של מילים.
ברגע שהם שמעו את המשפט הזה, הם המשיכו עוד שנייה, מעכלים את ה"חוזה" החדש לטיפוס הזה. תוך רגע קבוצה גדולה של בנות וכמה בנים עצרו. חזרו. הרי להגיע ראשונים הם כבר יודעים שלא יצליחו.
מהרגע הזה כל כמה דקות, כשקבוצה נשארה מאחור בטיפוס היא עצרה, והתחילה לרדת חזרה. בסופו של דבר נשארו ב"מירוץ" חמישה בנים, ובסופו של דבר שניים הגיעו ראשונים. כלומר אחד הגיע, והשני יחד איתו. צעד אחריו. כיתה ב', ילדים בני 8.
השניים שהגיעו למעלה חזרו מבסוטים. השאר חזרו מאוכזבים. אחד מהשניים התחיל לצעוק בקולי קולות: "אני הגעתי ראשוהון, אני הגעתי ראשוהון"
ואז המורה, שיש לה מזל שאינני זוכרת את שמה וגם לא איך נראתה (כנראה הדחקתי) התחילה לצרוח עליו: "לא נכון! לא נכון! אתה משקר! אתה משקר!! אני ראיתי!!" היא עמדה קרוב אליו, פנים מול פנים, וצרחה "לא נכון" "אתה משקר" "לא אתה הגעת ראשון אלא אלון" (או דני או נעם או מי שזה לא היה.) כן, הם הגיעו ביחד, זה שצעק היה צעד אחריו. אבל הרי אנחנו לא באולימפיאדה.
הילד התחיל לבכות בכי מר, לא מבין למה המורה מגיבה ככה, מה הוא כבר עשה? במה הוא בדיוק שיקר?
הילדים היו בהלם.
אני הייתי בהלם.
הלם.
עד היום אני זוכרת אותו היטב היטב.
שיתוק ממש. לא יכולתי להוציא מילה מהפה שלי.
הייתי במהלך לימודי התואר בחינוך והבנתי שלמדתי היום כמה דברים ממש חשובים שאותם לא נכון לעשות.
המשכנו את שאר הטיול בשקט, כל אחד רק מתפלל להגיע הביתה וכמה שיותר מהר.
מה היה קורה שם אילולא המורה היתה מוסיפה את המשפט הזה – "נראה מי יגיע ראשון?"
כנראה כולם היו עולים למעלה. מי שהיה חשוב לו להגיע ראשון, היה מאתגר את עצמו. השאר היו נהנים מהעלייה, מהדרך, מתחושת המשימה המשותפת שהייתה שם. חוזרים מבסוטים. למדו איזה כיף זה לטפס על הר.
הלוואי ונוכל ליצור מצב בכיתות, שהילדים ידעו, ירגישו ויחוו - שלכולנו יש מקום בעולם. מותר לנגן, לצייר, לכתוב, לרקוד, לפתור תרגילים במתמטיקה, גם אם לא תהיה הכי טוב. מותר גם לחפש את הדרך שלך. אתה לא "אמור" שום דבר. זה שבתקופת ביה"ס אתה "הכי טוב" במשהו אומר רק את זה, זה לא אומר שאתה נניח, אדם יותר טוב וכמובן הפוך. דרך אגב, מאד קל להניע ילדים על ידי תחרות. קל להגיד :"נראה מי מוכן ראשון לשיעור". לשנות את הדרך הזו דורש חיפוש של דרך חדשה בכל מיני סיטואציות. למשל: באופן פשוט להגיד:" אני רוצה לראות מי מוכן לשיעור" ולציין את אלו שמוכנים לשיעור. זה הכל.
ריק לבוי, באחת ההרצאות שלו בטד, מדבר על זה שתחרות היא בריאה אך ורק כאשר אדם בחר להתחרות. אני מסכימה עם זה מאד.
הסיטואציה שבה ילד צעיר נאלץ להתמודד עם תחרות - בחשבון, בקריאה, במי ראשון, בתחרות תחפושות ועוד ועוד, גורמת לדעתי לצמצום גדול ב'אני הפנימי'. הנזקים הם ארוכי טווח, בהתבוננות החוצה, במקום בהתמקדות פנימה.
ניתן להשתמש בכיתה בתחרות של כולם נגד השעון: "בואו נראה כמה זמן ייקח לכולנו לסדר את הכיתה". "בואו נראה כמה זמן ייקח לכולנו להתחיל שיעור. עזרו אחד לשני להתארגן."
מצד אחד- אנחנו שואפים לגיבוש בתוך הכיתה, מצד שני אנחנו מחבלים בגיבוש הזה בעזרת הכנסת אוירה תחרותית, משחקים תחרותיים, משפטים שמפרידים.
באותה סיטואציה, בטיול של כיתה ב' - אם לא היה נאמר כלום, או היה נאמר: "בואו נראה אם אתם יכולים לעזור אחד לשני כך שכולם יצליחו לטפס", כל המציאות שם הייתה נראית אחרת. כמה כוח יש למלים.
בחיים האמתיים, אנחנו לעולם לא מתחרים באמת במישהו ספציפי על הכל. הרי יש כל כך הרבה דרישות מאתנו ונקודת ההתחלה שלנו היא כל כך שונה אחד מהשני, אפילו בתוך אותה משפחה. אנחנו לא רצים על אותו "מסלול ריצה" עם אף אחד. להיפך - כל כך חשוב ללמוד לעזור.
חשוב גם להתנסות ולא לפחד לנסות, לא לפחד לטעות. אלו ערכים משמעותיים לצמיחה של אדם. ככל שהאווירה בכיתה תחרותית יותר - זה אומר ששדות ההתנסות מצטמצמים, הפחד לטעות גובר.
והפוך - ככל שנחבר בין הילדים דרך השפה בה אנחנו בוחרים להשתמש, כך נשיג את מה שאנחנו בעצם רוצים - פתיחות של הילדים לנעשה בכיתה, התחזקותם וצמיחתם.
בהצלחה לכולנו :)
