ישראל במלחמה
אחד המשפטים, שחברי המורים הוותיקים שיננו באוזני בלי סוף, בתקופת לימודי ההוראה והסטאג' שלי, היה: "...אתה נכנס לכיתה, הדלת נסגרת, וזהו, אתה לבד. יודע איך נכנסת, לא יודע איך תצא! איך יתנהל השיעור? איך יגיעו התלמידים מהבית? שמחים? עצובים? עצבניים? מאושרים? מי יפריע? מי לא? הרבה שאלות ואין תשובות."
לדעת את החומר שצריך להעביר, זה החלק הקל.
ה"איך?" זה החלק הקשה. אז איך הופכים את ה"איך" הקשה, לקל יותר? איך נכין עצמנו טוב, כך שנוכל להתמודד בקלות רבה יותר עם הפתעות שצצות לנו במהלך השיעור? מה עלינו לעשות כפעולות מקדמיות, על מנת לנטרל מראש בעיות שעלולות לצוץ במהלך השיעור?
במציאות בא אנו חיים, שדה חוסר הוודאות הקרוב ביותר לחיינו, המורים, הוא שדה הקרב בו אנו נתקלים בשרות הצבאי.
שאלתי חבר שיריונר מה ההבדל בין טנק סובייטי לטנק ישראלי?
והוא הסביר: "הסובייטים בנו טנק ודחפו לתוכו חמישה לוחמים שיסתדרו..." אמר וחייך, "...אנחנו, לעומת זאת, מגדירים את שדה הקרב, חושבים כמה לוחמים צריכים להפעיל טנק? מגיעים למסקנה שנדרשים ארבעה לוחמים, לוקחים ארבעה שריונרים, מבקשים מהם להסתדר בנוחות, להגדיר את סביבת העבודה המתאימה להם, ואז יוצקים מסביבם טנק." עיניו זרחו מאושר.
אז איזה טנק ינצח? כמובן שהטנק שהלוחמים הגדירו אותו לפי צרכיהם! כך גם יפיקו מעצמם את המיטב. הטנקיסט הישראלי תמיד ניצח בקרב.
הטנק שלוחמיו הגדירו לפי צרכיהם - ינצח בקרבלוחמי גולני כבשו במלחמת יום כיפור את החרמון. במהלך הלחימה, לוחמי החטיבה החליפו את נשקם וחגורם, שהיו לא מתאימים ללחימה, בנשק ובחגור של הסורים (לאחר שהכריעו אותם כמובן) והמשיכו להשתמש בהם עד שהגיעו לפסגה.
אני גולנצ'יק. מגדירים לנו יעד - יוצאים לקרב. הדלת סגורה? נכנסים מהחלון. החלון סגור? מפילים קיר. את הבית נכבוש תמיד.
כמי שהתגייס מיד לאחר מלחמת יום כיפור לחטיבה, הלקח המרכזי מהקרב היה, שציודנו גרוע, מעיק, מיושן ולא יעיל, מה שמעצים, אגב, את עוצמת הניצחון של הלוחם הפשוט בקרב.
האפודים אז - ציוד מעיק, מיושן ולא יעילאחרי המלחמה, ישבנו ובנינו חגורים. האפודים של היום, נולדו מיוזמה שלנו. לקחנו חולצה צבאית, הורדנו לה את השרוולים ותפרנו עליה את הפונדות. ממש כך. גם לגבי הנשק האישי, נעליים, קסדה, רשת הסתוות וכן הלאה. למעשה, שינינו את כל ציוד הלחימה שלנו, כך שיותאם לצרכינו בקרב. בהתאם, השתנתה כל תורת הלחימה - התו"ל שלנו. הגדרנו מטרות, בנינו ציוד ותורת לחימה חדשה. גם היום למפקדים בשטח בצה"ל, יש מרחב פעולה רב: לשנות, ליזום, ליצור, לחפש דרכים חדשות ולחדש, כל זאת על מנת להגיע ליעד ולהשיגו.
הלוחמים והמפקדים הזוטרים בקו החזית ולא האלופים או הדרג המדיני – הם מי שפיתחו, מתוך הצרכים שלהם והבנת סביבת העבודה בזמן אמת את תורת הלחימה. מי שנמצאו ונמצאים בשטח, הם אנשי המקצוע, הם מי שמרגיש על בשרו ונפשו את הקושי ומי שיודע כיצד לפתח את התורה והעזרים הנדרשים להשגת היעד.
האפודים של היום, נולדו מיוזמה שלנו - החיילים שבשטח - מי שמרגיש על בשרו ונפשו את הקושי ומי שיודע כיצד לפתח את התורה והעזרים הנדרשים להשגת היעד
ומה לגבי אנשי הקו הראשון בחזית בית הספר, מנהלים ומורים, שהם בעיניי כלוחמי הסיירות המובחרות?
מה היא התו"ל בבית הספר - תורת הלימוד של המורה, כאשר הוא ניצב מול חוסר הוודאות שמייצרת הכיתה?
אילו תו"ל פותחו במסדרונות הצרים של בתי הספר? האם היו מי שאפשרו למנהלים ולמורים – אנשי המקצוע הנמצאים בשטח - להציע יעדים ומטרות, בהתאם לניסיון שלהם בכיתה? האם היה מי שבחר יעד ואז אפשר להם להתאים את הכלים לאופי וליכולת על מנת להגיע אליו? האם היה מי שביקש מהחבורה האינטליגנטית והיצירתית הזו, חוד החנית, אנשי סיירת ההוראה, לבנות סביבם את הטנק והאפוד הדרושים להם?
במערכת החינוך, המטרה – מבחני הבגרות, הוגדרה כבר לפני שנים רבות. מדי פעם מתווכחים עליה. אומרים שהיא "שגויה". אבל לאף אחד אין אומץ להחליפה. גם יעדים הוגדרו (כך וכך אחוזים נחשבים להצלחה). אך האם היה מי שאסף אותנו – מנהלים ומורים – ושאל איך אנחנו חושבים שצריך להשיג את היעד? מה אנחנו רוצים וצריכים על מנת להשלים את המשימה?
על פי כל מחקר שבוצע בעשורים האחרונים, המנהלים והמורים - שמבלים יום-יום עם התלמידים, במקרים רבים אף יותר מאשר הוריהם - הם מי שמשפיעים יותר מכל על הצלחת התלמידים. ואין הדבר מפתיע – בדיוק כמו שההון האנושי הוא הנשק האמתי של צה"ל וכפי שהאדם בטנק הוא מי שינצח – כך המנהל והמורה בכיתה הם ה"נשק" האמתי של מערכת החינוך, הם מי שנמצאים בקו הראשון בחזית והם מי שינצחו.
מבחינתי, הכיתה, האמצעים שיש בתוכה, השולחנות, צבע הקירות, המרחבים, מה תלוי על הקיר, השולחן שלי וכן הלאה, הם האפוד שלי! הם תא הלחימה שלי בטנק.
מתי אנחנו, הצוות המוביל, השתתפנו בקבוצות חשיבה, בפרויקט ארצי לעיצוב התו"ל (תורת הלימוד) שלנו?
במציאות הפוליטית במדינה, כל תקופת זמן קצרה אנו צפויים לשר חינוך חדש. כל אחד בונה לו תו"ל חדש ואנחנו אלה שצריכים להתאים עצמנו אליו; "למידה משמעותית", "אסטרטגיות למידה", "ללמוד ללמוד", ועוד ועוד ועוד - מילים, מילים, מילים.
איך מיישמים אותן מבחינה מעשית? הרי בתום הזמן, אנחנו נשארים עם העובדה שעד לבגרות, יש כך וכך ימים, וצריך להעביר לילדים כך וכך חומר מוגדר. וכמובן שהכי נוח לכולם, זה להכין סיכום, להכתיב לתלמידים, לעשות להם הרבה מבחנים מתוך מאגר שאלות הבגרות (כמובן בתקווה שנהמר טוב ואז תהיה להם תשובה מוכנה), ובסוף כולנו חוזרים לשיטה הישנה - הכתבה של החומר ו"למידה בעל פה". יש כמות ואין איכות, בלי תכנון וללא יצירתיות. על מנת להעביר את החומר (להעביר, לא ללמד), צריך להחזיק להם את הראש חזק שלא יזוז, לשפוך את החומר דרך האוזן ולהיזהר שלא יתפזר לצדדים. כמו שאמרה לנו מרצה בהשתלמות בהיסטוריה "לא צריך להיות מורה להיסטוריה על מנת להעביר את החומר לבגרות, צריך מישהו שיודע להקריא בקול ערב, וזהו!"
שום מהפכה בחינוך לא תתקיים אם לא נהייה שותפים להגדרת היעד והדרך להשגתו. זה בסדר שהיעד יוגדר כהצלחה במבחני הבגרות (למרות שלדעתי הגיע הזמן לבטלו) – אבל אני חושב שמיד לאחר מכן, צריך שיאספו אותנו, מנהלים ומורים, חיילי השטח בקו הראשון, וישאלו אותנו איך אנחנו חושבים שצריך להשיג את היעד? מה אנחנו רוצים וצריכים על מנת להשלים את המשימה?
ואם אני חושב שהדרך הטובה ביותר להשיג את היעד היא "כשתלמידי יושבים על התקרה", אז שיתנו לי לעשות זאת כך.
ללא הצבתם של מנהלי/ות בתי הספר, המורות והמורים, בקו הראשון של פיתוח "התו"ל" של מערכת החינוך, שום מהפכה חינוכית לא תפעל.
ועוד משהו קטן - זה לא משהו שמתרחש מהיום למחר! צריך סבלנות, להתחיל עכשיו ובעקביות, שנה אחר שנה, להגדיר יעד ברור חמש שנים קדימה.
או אז נתחיל לראות ניצנים ראשונים של הצלחה.
מורה חדש, גימלאי של משרד הבטחון, מלמד הסטוריה , אזרחות וגאוגרפיה חטיבה עליונה. כתב שני רומנים: "שנה בלי ציפורים" בהוצאת עם עובד, ו"המועמד" בהוצאת קינג.
