ישראל במלחמה
באחד מימי חמישי מצאתי את עצמי הולך ברחוב אגרון בירושלים בשעה רבע לארבע לפנות בוקר כשאני בדרכי הביתה, תשוש ועייף, ולפתע שמעתי מישהו קורא בשמי. הסתובבתי וראיתי נער ונערה כבני 20 שלא הכרתי. הנער שקרא לי, ונראה די שיכור, שאל אותי: "אתה לא זוכר אותי, נכון?" הייתי עייף מכדי לנסות להתחמק או להעמיד פנים, ופשוט הודיתי שלא. הנער אמר לי: "לא חשוב, למדתי אצלך היסטוריה לפני כמה שנים, והיית מורה ממש טוב, אני ממש זוכר את השיעור עם הביצה!" חייכתי, הודיתי לו, והמשכנו איש-איש בדרכו. עד היום איני יודע מה שמו.
מובן שרוויתי נחת מהפגישה המקרית הזאת למרות הנסיבות המפוקפקות. תפקיד המחנך הוא תפקיד כפוי טובה, ומשוב חיובי הוא מצרך נדיר. למרות שלא זכרתי את התלמיד, ידעתי בדיוק על איזה שיעור הוא דיבר. בשיעור היסטוריה על קולומבוס וגילוי אמריקה הדגמתי בפני הכיתה את הסיפור הידוע על "ביצת קולומבוס". הבאתי לשיעור ביצה קשה (לא מקולפת) ושאלתי את התלמידים מי יצליח להעמיד את הביצה על קודקודה בלי לגעת בה. לאחר כמה ניסיונות ניגשה אחת התלמידות, שברה את קודקוד הביצה והעמידה אותה על החלק השבור. התגובות נעו בין התפעלות למחאה. סיפרתי לכיתה את האגדה, שלפיה כמה שנים לאחר גילוי אמריקה התגרה מישהו בקולומבוס וטען שאין לו סיבה להתגאות, מכיוון שכל אחד היה יכול לעשות את מה שעשה עם מספיק משאבים ואוניות. קולומבוס הציג לו את החידה, שבר את הביצה, העמיד אותה על הקודקוד השבור ואמר: "זה הדבר הכי קל בעולם. כל אחד יכול לעשות זאת אחרי שראה איך!". אחר כך הסברתי לתלמידים את הרקע לגילוי יבשת אמריקה ואת משמעות הגילוי. השיעור כלל הצגה של סיפור גילויה של אמריקה משלוש נקודות מבט – של קולומבוס עצמו; של המדינות והאנשים שהשקיעו מאמצים רבים בפריצת נתיבי סחר חדשים באותה תקופה; ושל ההתפתחות הטכנולוגית באמצעי הניווט שאיפשרו את הגילוי. הייתי די מרוצה מן הניתוח, אך איני בטוח שהתלמיד שפגשתי בלילה בירושלים זכר את כל השיעור. הוא בהחלט זכר את הביצה.
אני אוהב להשתמש באמצעי המחשה מגוונים בהוראה. ייתכן שהדבר הוא מורשת שנותי כמדריך בתנועת הצופים, ששם מקובל מאוד להשתמש בהדגמות, במשחקים ובמתודות חווייתיות כדי להעביר מסרים וערכים. עשיתי זאת פעמים לא מעטות בכיתות השונות שלימדתי. אני נהניתי, התלמידים נהנו, וחשבתי שזה מצוין.
לעתים קרובות המציאות נראית טוב עד שמדברים עליה עם מישהו, וכך קרה גם לי. יום אחד שוחחתי עם חבר שמלמד אזרחות, והוא התלונן על כך שבלימודים לתעודת הוראה כל הזמן מדברים על הצורך לעניין את התלמידים, להלהיב אותם, לרתק אותם, ואמר: "אני לא מבין. מצפים ממני להיות ליצן. במקום ללמד את התלמידים את החומר אני צריך לשעשע אותם!" הדברים טילטלו אותי. התחלתי לחשוב: רגע, האם אני בעצם ליצן? אולי כל אמצעי ההמחשה האלה הם בעצם רק גימיקים, שמסיטים את תשומת הלב של התלמידים מן הלמידה? אני לא רוצה להיות ליצן, אני לא רוצה להיות שחקן, אני רוצה להיות מורה! אז אולי הגזמתי?
לא רק אותו חבר, גם דניאל וילינגהם מזהיר מפני השימוש בהמחשות. וילינגהם מספר בספרו המצויין "למה ילדים לא אוהבים את בית הספר?" איך הבת שלו חזרה מבית ספר וסיפרה בהתלהבות על הדגמה בשיעור מדעים שבה המורה שם "משהו קטנצ'יק ממתכת" בתוך כוס עם "משהו שנראה כמו מים" והם רתחו. כשהוא שאל אותה למה הוא הראה להם את זה, היא אמרה "אני לא יודעת". אני מבין על מה הוא מדבר מהחוויות האישיות שלי. כשהייתי תלמיד, שמעתי כמה פעמים, עם כל שאר הכיתה, הרצאות לעידוד הזיקה למדע מפיו של מרצה נלהב. הוא היה כריזמטי מאוד והשתמש באינספור אמצעי המחשה – הוא פוצץ דברים, שפך חנקן נוזלי עד שאדים כיסו את הרצפה, בלע הליום וערך עוד שלל הדגמות. ההרצאות שלו היו אפופות עשן, רעש ופעלולים, ואנחנו היינו מוקסמים ומרותקים. ועם זאת, בסיום ההרצאה, כבר כתלמיד, לא הצלחתי להיזכר איזה ידע רכשתי בשעה האחרונה. המופע היה מרשים, אבל לא למדתי ממנו שום דבר חדש. וילינגהם מתריע שהמחשות צריכות להינתן רק לאחר שלתלמידים יש כבר מספיק בסיס כדי להבין במה מדובר ולהיות מסוגלים להסביר זאת. הוא גם מתאר איך מורה נכנסה לכיתה בשיעור היסטוריה לבושה בטוגה, והדבר משך את תשומת הלב של התלמידים גם בהמשך השיעור במקום להקשיב לחומר שהיא ניסתה ללמד. התכווצתי כשקראתי זאת, כי גם אני נכנסתי לכיתה עם טוגה (וחרב פלסטיק) כשרציתי ללמד תלמידים בכיתה ו' על יוליוס קיסר...
מתי ההמחשות נעשות מוגזמות? מה החסרונות שבשימוש בעזרים? מתי המחשות הופכות לגימיקים? לאחר דוגמה נוספת, אנסה להשיב על כך.
בשעתיים האחרונות של היום, בשיעור היסטוריה, התלמידים כבר עייפים, הריכוז מהם והלאה ומעטים הדברים שמעניינים אותם פחות מתהפוכות המאה ה-18. ובכל זאת, תיכננתי לסקור לתלמידים בשעות האלה את מהלך המהפכה הצרפתית מתחילתה ב-1789 ועד לסיום שלטון הטרור של רובספייר. החלטתי להמחיש את מהלך המהפכה דרך משחק תפקידים. לכל זוג או שלישייה של תלמידים נתתי פתק המפרט את תפקידם: לואי ה-16, האצולה, הכמורה, המעמד השלישי, הסן-קילוטים וכדומה, ואז התחלתי לתאר את השתלשלות האירועים באופן דרמטי במקצת, ובכל פעם שאלתי קבוצה אחרת מה דעתה על מה שקורה. ככל שהעלילה התקדמה, התפצלו כמה מן הקבוצות (לפי המפלגות השונות שהתגבשו במהלך המהפכה). כמה מן הדמויות הוגלו או הוצאו להורג, ולכן שיבצתי כמה מן התלמידים בתפקידי דמויות חדשות. במשך כל השיעור דיברתי בהתלהבות רבה, כתבתי בתזזיתיות על הלוח, הגבתי על דברי התלמידים ושאלתי שאלות שונות. ניכר שגם התלמידים מתלהבים, ובהחלטה משותפת ויתרנו על ההפסקה והמשכנו בשיעור ברציפות עד לסיומו. בתום השיעור ניגשו אלי כמה תלמידים ואמרו לי שהיה שיעור ממש מעניין, ושני תלמידים אפילו סיפרו שהיה להם אישור מראש לצאת באמצע השיעור לאיזשהו חוג, אבל השיעור היה מעניין עד כדי כך שהם בחרו להישאר עד הסוף.
באותו יום, יצאתי מבית הספר ברגשות מעורבים. מצד אחד, הרגשתי שהצלחתי. התלמידים היו מרותקים. מצד אחר, היתה לי תחושה מאוד לא נוחה. תהיתי אם באמת היתה בשיעור למידה אמיתית של החומר. אולי התלמידים לא היו אלא חלק מ"שואו" מרגש, שממנו יזכרו רק את המורה הנלהב והמזיע, ולא את המהפכה הצרפתית? ניסיתי לחשוב גם לשם מה טרחתי על כל המופע הזה. השתלשלות האירועים במהפכה הצרפתית מרתקת, העלילה מתקדמת במהירות רבה ורצופה דרמה ומתח. אולי היה עלי פשוט לתת לתלמידים לקרוא את החומר בעצמם? עם זאת, לשיעור שלי היו גם כמה יתרונות ברורים. אף שהתקיים במשך שעתיים בסוף היום, התלמידים שמרו על רמת עניין גבוהה מאוד לכל אורכו. זה בטח אומר משהו, לא? אם היה מעניין, מן הסתם, הם גם למדו משהו, לא? כמו כן אולי האופן שבו הועבר השיעור התחבר לדינמיות הרבה של המהפכה הצרפתית והבהיר אותה לתלמידים? גם זו מטרה חינוכית ראויה כשמלמדים נושא כזה. ובכל זאת, היו לי ספקות. רגשות חיוביים ושליליים התחלפו בי במהירות. התחבטתי בשאלה אם אני אכן מורה כריזמטי, או פשוט מוקיון שמשעשע את תלמידיו בלי להביא אותם להבנה של החומר.
המורה הנערץ שלי להיסטוריה, יעקב רוט, היה ההפך הגמור מאיש הפעלולים המדעי שהזכרתי קודם. יעקב דיבר בשקט, בקול חדגוני כמעט ולאט. השיעורים שלו התקיימו, בדרך כלל, בסוף היום. לכאורה, מתכון בטוח לשעמום מוחץ. אלא שיעקב היה פשוט מרתק. שיעורי ההיסטוריה היו השיעורים האהובים עלי, כמו גם על רוב התלמידים בכיתה. יעקב קישר בין חומר הלימוד לסוגיות אקטואליות, הדגים את המורכבות והעומק שבחומר הלימוד, וכל שיעור כלל דיונים סוערים בהשתתפות תלמידי הכיתה. יעקב ניצח על הדיונים ביד רמה, בשקט ובמתינות, ואנחנו פשוט נהנינו מן החומר ההיסטורי שנפרש לפנינו.
דומני שכל מורה נהנה במידה מסוימת כאשר כל העיניים נשואות אליו. כל מורה רוצה שתלמידיו יאהבו אותו, יעריכו אותו, יתרשמו ממנו, יזכרו אותו. ההדגמות וההמחשות מבליטות עוד יותר את הרצון הטבעי הזה. אבל, חשוב להיזהר. המחשות יכולות לגרות סקרנות ועניין, לשמור על ריכוז, לעודד למידה וגם להמחיש נקודות משמעותיות בחומר. הן יכולות להעביר היטב מסרים דידקטיים מורכבים ולסייע לתלמידים לזכור את החומר. אבל, חשוב לוודא שהאמצעי לא הופך לחשוב יותר מהמטרה – כשאני משתמש בהמחשות, אני מנסה להיזהר מאוד ולשאול את עצמי האם ההמחשות הללו באמת מקדמות הבנה? האם אין דרך פשוטה ויעילה יותר להעביר את הנושא? האם הן יסייעו ללמידה או יבלמו אותה? אני משתדל מאוד שההמחשות יהיו המחשות, ולא יהפכו לגימיק. התלמידים צריכים לצאת כשהם זוכרים את קולומבוס, לא את הביצה.
** כתבה זו מבוססת על פרק מתוך הספר שכתבתי, "אחד על אחד", שיוצא לאור בימים אלה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר.
לימדתי היסטוריה ומתמטיקה בתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים במשך כשש שנים, מתנדב בעמותת עלם, עמית בביה"ס למנהיגות חינוכית ע"ש מנדל.
