להקשיב לשטח
כותבים אלעד שגב ואיריס איזנברג
**
אם הייתי מספר לכם שתבינו רק 10% ממה שכתוב בכתבה זו, האם הייתם מאמינים לי? ומה בדבר האמירה כי אתם תלמדו פי ארבע יותר אם תראו הרצאה ב- YouTube , מאשר אם תשבו באולם ותשמעו אותה ממקור ראשון, האם לזה הייתם מאמינים?
אולי הדוגמאות שהבאתי נשמעות לכם מופרכות, אך כאשר הרעיונות הללו מוצגים בגרף, עם סימוכין רציני, חוש הביקורתיות שלנו נפגע. כך מתחיל הסיפור שלנו, שבמהלכו רעיון בשם פירמידת הלמידה (Learning Pyramid) קיבל חשיבות יתר וחשיפה אדירה במערכת החינוך.
מהי פירמידת הלמידה?
פירמידת הלמידה, כפי שהיא מוצגת בכנסים שונים ובאלפי אתרי אינטרנט שעוסקים בחינוך, מציגה בצורה ברורה ופשוטה את האפקטיביות של שיטות הוראה שונות, על פי ממוצע המידע הנרכש על ידי תלמידים בכל שיטה:
5% מהחומר המועבר נרכש על ידי התלמיד כאשר החומר מועבר בהרצאה.
10% מהחומר נרכש אם התלמידים קוראים אותו לבד.
20% מהחומר אם הם שומעים אותו.
30% מהחומר אם מדגימים להם אותו.
50% מהחומר אם הם דנים בו בקבוצה.
75% מהחומר אם הם עוסקים בו באופן מעשי.
90% מהחומר אם הם מלמדים אחרים את החומר.
פירמידה זו מציגה שיטות הוראה שונות וטוענת כי ניתן לכמת את האפקטיביות שלהן בצורה מוכללת. הפירמידה מתעלמת מהשונות שבין הילדים, מהשוני בין המורים, ומהתוכן של החומר הנלמד.
כל מורה יודע שלא קיימת שיטת הוראה אחת שמתאימה לכל הילדים, לכל חומר נלמד ולכל המורים. כל מורה יודע שתפקידו הוא לתווך את החומר בדרכים שונות, כך שיתאים לתלמידיו. אם כך, כל מורה יכול, למעשה, להסיק שזו הכללה דמיונית.
פירמידת הלמידה – מיתוס או תרמית?
מקורה של פירמידת הלמידה הוא ככל הנראה במאמר של Edgar Dale's מאמצע המאה ה-20 . במאמר הוא הציג את "קונוס הניסיון", קונוס המתאר רמות שונות של אבסטרקטיות בלמידה, כאשר בקצה הקונוס מתקיימת הלמידה האבסטרקטית ביותר, ובתחתיתו התנסות מקסימאלית בתחום. הקונוס לא עוסק ביכולת הלמידה או הזיכרון של תלמידים. יתר על כן, במאמרו הוא כתב שקונוס זה הוא לא יותר מאשר מטאפורה המשמשת להציג את רעיונותיו ואינו בא לתאר תוצאות כמותיות של ניסוי כלשהו.
מאז פרסום "קונוס הניסיון" לראשונה, שרטוט זה קיבל "חיים משלו" ולאט לאט הפך לפירמידת הלמידה. בשנת 1967 פורסמה כתבה בעיתון מתחום הקולנוע והתצוגה הויזואלית, ובה הוצגה לראשונה הפירמידה עם הערכים המספריים כפי שהיא מוכרת כיום. ערכים מספריים אלו אינם מבוססים על שום ניסוי או מחקר כמותי, ואין לגזור מהם תילי תילים ותפיסות פדגוגיות.
האם יתכן כי בהרצאה פרונטלית רק 5% מהחומר המועבר ילמד על ידי הקהל ללא קשר לאיכות המרצה, למורכבות החומר, או לרקע האקדמי חברתי של הקהל? האם ייתכן שפי שניים יותר אנשים יבינו את החומר רק מקריאה שלו ללא אינטראקציה עם מורה? אם כך היו הדברים – לא היה למורה תפקיד כל כך חשוב בלמידה. האם ייתכן מחקר כמותי שבו מתקבלות תוצאות מספריות כל כך עגולות ( 5%, 10%, 20%....)?
אפשר ואפילו כדאי לחזור ולהתחיל לשאול...
קהילת המורים חשופה, השכם והערב, למגוון תוכניות, מתודות ורעיונות פדגוגיים, אשר לא אחת אמורים להפוך ליישומים בשטח בטווח הקצר. "רכבת ההרים" הזו מעלה לא מעט שאלות באשר לתפקיד המורה. מהי מקומה של חשיבה ביקורתית ביחס למתודות המתחלפות? עד כמה ניתנת האפשרות למורים להחיל חשיבה ביקורתית על תהליכי הלמידה וההוראה שלהם? האם הם יודעים כיצד? האם ניתן ורצוי לפתח סטנדרטים אישיים וכלים לחשיבה ביקורתית על כלי ההוראה, ואם כן, האם יש עכבות ומחסומים הקיימים בדרך? ומה מקומו של מורה המבקש לבחון באופן ביקורתי אמונות ורעיונות?
מורים כיום נדרשים לפתח אצל התלמידים חשיבה ביקורתית, הנחשבת כאחת ממיומנויות המאה ה-21 ומצוינת כאחד הפרמטרים החשובים בתפקודי הלומד. ומה עם המורים עצמם?
חשיבה ביקורתית דורשת מרחב המזמין ומעודד ערעור והטלת ספק. היא חייבת להיות חלק אינטגרלי לאורך כל חייו המקצועיים של המורה, החל מתהליך ההכשרה, במהלך שנות ההוראה, בקורסים לפיתוח מקצועי ובעבודתו היומיומית בבית הספר, כחלק מהתרבות הארגונית. כדי שמורה יוכל ללמד מיומנות חשיבה ביקורתית, חייבים לאפשר לו לגיטימציה להרהר, לערער ובסוף גם לחוות בעצמו את עוצמתה של החשיבה הביקורתית.
על הכותבים:
ד"ר אלעד שגב – מומחה לפיתוח יצירתיות, מנהל תוכנית מצטיינים, חוקר ומרצה למתמטיקה שימושית, את זמני הפנוי מעדיף לבלות בים...
איריס אייזנברג – אשת חינוך וסגנית מנהלת פסג"ה ראשון לציון.
