להקשיב לשטח
סיפור חיים ב-5 יחידות, על איך המורה שלי ביסודי גרם לי להפסיק ללמוד חשבון במחי מבט, כיצד היעדר תהליך מיון בתיכון פתח לי את הדלת בחזרה לעולם המספרים והצורות, כיצד מתמטיקה ופיזיקה גרמו לי להבין שהכל אפשרי, ולגלות כי כל אחד יכול להמציא בעצמו את המתמטיקה והפיזיקה ומה כל זה אומר על העשייה החינוכית של כולנו? (ספויילר: בעיקר שכאשר רואים ילד הוא צומח).
יחידה ראשונה – העצמה
אני ילד בן 12, השנה היא 1979. ישראל זוכה באירוויזיון עם השיר הללויה וגם לוקחת את תואר סגנית אלופת אירופה בכדורסל. הסכם השלום עם מצריים נחתם. חומייני חוזר לאיראן. פיוניר 11 מגיעה לכוכב הלכת שבתאי. אמא תרזה זוכה בפרס נובל לשלום ואני נכשל במבחן מיון הקבצה במתמטיקה. אני זוכר שהשתוממתי, לא מהזכייה המרגשת בסגנות אליפות אירופה ומסל הניצחון המדהים של מיקי מול יוגוסלביה האימתנית וגם לא מעניין החללית. לא הבנתי איך ייתכן שנכשלתי במבחן כל כך קל. שמעון המורה למתמטיקה, שהיה גם סגן מנהל בית הספר, הסכים, לאחר הפצרות רבות, לעשות לי מבחן חוזר. אני זוכר שלמדתי ואני זוכר שהבנתי היטב את החומר. במבחן קיבלתי 50 ושובצתי להקבצה ב', בליווי מבטו של שמעון שאמר כולו – אתה רואה שצדקתי? אתה לא מספיק טוב. באותו הרגע, באופן מעשי, הפסקתי ללמוד מתמטיקה למשך ארבע השנים הבאות.
יחידה שנייה – מסוגלות
אני עולה לכיתה י"א ומלחמת לבנון פורצת. איטליה מנצחת את גרמניה בגמר וזוכה בגביע העולמי. אם גרמניה הפסידה, סימן שהכל אפשרי. בתעודה האחרונה שלי כל הציונים שליליים, למעט שני ציונים – ספורט בזכות הכדורסל, ומוסיקה בזכות רותי המורה. מבקשים שנבחר מגמה להרחיב בבגרות מתוך ארבע אפשרויות ואני אובד עצות. בגיאוגרפיה קיבלתי 4, בספרות 5 ובביולוגיה 5. מתוך כוונה לפתוח דף חדש, אני בוחר במקצוע היחידי שלא למדתי בכיתה י' – פיזיקה.
יכולת הבחירה שלי בפיזיקה למרות הציונים הנמוכים כמעט בכל המקצועות, הייתה אירוע מכונן עבורי כאיש חינוך. מכיוון שלא היה מיון למגמות, יכולתי לבחור מה שרציתי. בעולם של היום אני חושב שלא היה מתאפשר לי כלל להישאר בבית הספר.
לקחתי כמה ספרים וישבתי בין אימון כדורסל למשנהו להשלים כמה שנים של פערים במתמטיקה ופיזיקה. בסוף השנה הייתי תלמיד מצטיין והבנתי שהיכולות וההישגים שלי לא תלויים בהפסדים של גרמניה אלא בהזדמנויות ובבחירות שלי, ובתמיכה שאני מקבל מהסביבה.
יחידה שלישית – מחשבות
תחילת שנות התשעים. ברית המועצות מתפרקת. רבין חוזר להיות ראש ממשלה. אינסטינקט בסיסי בקולנוע ואני לומד מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטת תל אביב. אני מגלה שחשבון דיפרנציאלי הוא שונה מאוד ממה שהכרתי בתיכון. הוכחות של משפטים, לוגיקה ותורת החבורות למדנו יחד בקפיטריה בועז, איל, אלון ואני. הרגשנו על גג העולם ואז בעזרת לימודי תורת הקוואנטים עם פרופסור יקיר אהרונוב התחלנו להאמין שנהיה מה שנרצה, ללא גבולות, נוכל להיות גם וגם. בקומבינטוריקה והסתברות הבנו שהמזל תמיד יהיה איתנו. חברים שאלו אותי אז מה עושה מי שמסיים תואר במתמטיקה ופיזיקה ואני זוכר שעניתי – כל מה שהוא רוצה.
יחידה רביעית – לראות אנשים
תחילת שנות האלפיים. יוצאים מלבנון. שרון מחליף את ברק ודורון ג'מצ'י האגדי פורש. אני מבין סופית שכנראה לא אהיה שחקן כדורסל מקצועני ומתחיל לנהל בית ספר קטן. במשך כמה שנים, אני צופה (באופן פעיל) באלפי תלמידים משלימים את תעודת הבגרות שלהם בקורסים קצרים. משוחררי צבא שרוצים ללמוד הנדסה מרחיבים אצלנו מתמטיקה ופיזיקה, תיכוניסטים מגיעים אחרי הצהריים ללמוד בחברותא.
אני מגלה בשנים האלו תגלית גדולה - אם רואים אנשים הם צומחים. לא צריך הרבה שעות, לא ספרים מיוחדים ולא טכניקות, פשוט לראות אותם. לשים לב. אם אין זמן לראות תלמיד, הוא צריך כאלף שעות לימוד בכדי להתכונן לבחינה, אם יש זמן, תספיק עשירית מהזמן.
יחידה חמישית – דמיון
שנת 2005. בארץ ההתנתקות. ביקום מתגלה כוכב הלכת הננסי מאקה מאקה. סרטון היוטיוב הראשון עולה לרשת ואני חוזר לאוניברסיטת תל אביב. אני נמצא במכון כהן, עסוק בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות. אני שואל שאלות גדולות: מהי המתמטיקה? האם היא אמת שנחשפת על ידי המתמטיקאי כשם שכורה חושף מחצב, או האם היא יצירה אנושית, פרי דמיון והמצאה?
אני בוחר מהר – המתמטיקה היא יצירה אנושית ולכן היא פרי דמיון והמצאה. חשבון דיפרנציאלי – דמיון, תורת החבורות – המצאה, גיאומטריה – דמיון. בשנים שלאחר מכן אני מבין שגם המדע הוא פרי דמיון ומחשבה אנושית מקורית. ואם המתמטיקה והמדע הם דמיון, אז כל אחד יכול להמציא אותם מחדש, לבנות לעצמו ולאחרים עולמות חדשים, לבחור את כלי המשחק ואת חוקי המשחק, להשתעשע ולהתחקות אחר המשמעויות. להבין.
אפילוג
לפני כשנה, בשבת בבוקר, נכנסה הבת שלנו שירה, בת התשע, אל חדר השינה עם פנים מחויכות שמסתירות סוד מתוק.
"כמה זה פברואר ועוד אפריל?" היא שואלת.
אנחנו עונים בשאלה – "יוני?"
"נכון", היא אומרת, "ומרץ ועוד מאי?"
"אוגוסט", אנחנו עונים והיא מאשרת.
"עכשיו תורי", אני אומר לה, "כמה זה אוקטובר פחות פברואר?"
שירה חושבת קצת ועונה – "אהה זה אוגוסט".
אני ממשיך להקשות, "כמה זה נובמבר ועוד מרץ?"
היא מסתכלת עלי בשאלה "פברואר?", היא אומרת, כמעט שואלת.
"נהדר. וכמה זה פברואר כפול מרץ? וכמה זה אפריל בריבוע?"
"מה זה בריבוע אבא?"
כשהיא פורשת לחדרה מהורהרת אני אומר לנעמה – נדמה לי שהיא המציאה עכשיו חבורה משלה.
