להקשיב לשטח
ב-1995 הפלגתי עם ימאי בשם לאנס מדרום לניוזילנד. מדי יום לאנס היה עוגן בקרבת אחד האיים, כולנו היינו יורדים והוא היה מבקש מאתנו לעקור עשבים ממין מסוים שהשתרשו באי בטעות. המחזה היה מוזר; דמיינו אי ענק שלא רואים את סופו והוא זרוע כולו בעשב הזר. הרי אין סיכוי קלוש שעשרה אנשים יעשו שינוי כלשהו במצב. אמרתי ללאנס: "מה אתה רוצה, להציל את העולם?" והוא ענה לי בסיפור נפלא.
היה פעם מלך שהתהלך על חוף הים וראה איש פשוט מהעם זורק צדפות לים.
שאל אותו המלך: "מה מעשיך?"
ענה לו האיש: "צדפות אלו נשטפו לחוף עם הגאות ועתה בבוא השפל נתקעו בחול, ואני מחזיר אותן לים".
הביט המלך בפליאה על מעשיו של האיש, הצביע על אינספור הצדפות שתקועות בחול ואמר לאיש: "מה אתה חושב, שתצליח להציל את כולן?"
ענה האיש, תוך שהוא ממשיך במעשיו: "את כולן לא, אבל הנה - את זאת הצלתי ואת זאת הצלתי".
כשאני מתבונן לעיתים על מערכת החינוך שלנו למול האפשרויות שלי כאדם פרטי, אני נזכר בסיפור של לאנס.
עשבים שהשתרשו – מה צומח באי החינוכי שלנו?
חברת בני האדם נושאת מסורת ארוכה של התפתחות ולמידה; מאז ומתמיד אהבנו ללמוד, לשאול שאלות ולחשוב. מאז ומתמיד עסקנו בבנייה וביצירה. מאז היינו צעירים הבטנו בהשתאות ב"גדולים" וניסינו לחקות אותם, סמכנו עליהם שכך נישמר. מיום שכל אחד מאתנו נולד - הוא מחדש, מסתקרן, יוצר יש מאין, פורץ את גבולותיו. האם בית הספר תומך בכל אלו?
בדקתי בסקר קצר עד כמה מורים ותלמידים מעריכים שבית הספר הוא מקום בו מתאפשר לנו להיות מי שאנחנו וללמוד. שאלתי (בין השאר) בדירוג של 1 עד 7, עד כמה תלמידים מתפתחים בבית הספר, האם בית הספר הוא מקום בו מתאפשר לנו להיות מי שאנחנו, עד כמה אנחנו אוהבים ללמוד, לשאול שאלות, לחשוב ולתכנן בבית הספר.
שאלון לדוגמא
אם תחשבו על זה לרגע, תוכלו לנחש בעצמכם מה עולה מהסקרים הללו שאני מעביר; התשובות לכל אחד מהסעיפים הללו, כמעט אצל כל אדם שממלא אותם, קרובות יותר ל-1 מאשר ל-7 (כאשר מורים ומבוגרים נותנים ציונים גבוהים יותר מתלמידים).
כולנו יודעים שראוי שלבתי ספר יהיו מטרות רחבות ועמוקות יותר מאלו שהיו לבתי ספר לפני מאה וחמישים שנים. בעבר בתי ספר ביקשו לעצב אדם נאמן לאימפריה, ממושמע וצייתן, אוריין ובעל ידע בחשבון, בכדי שיוכל לשרת בתעשייה, בפקידות המקומית או בקולוניות. היום המציאות דורשת מטרות אחרות וחלקן אף הפוכות; אנו רוצים למשל שילדינו ידעו ללמוד, ליזום, לפעול בתנאי אי וודאות, להיות בעלי ערך ומשמעות, להמציא, לשתף פעולה, לחלום ולהגשים. האי החינוכי שלנו מוכה עשבים עתיקים, האם יש מה לעשות?
כמובן שיש האומרים שעלינו לעבור אי, אבל הייתי רוצה במאמר זה להציע פעולה ברוחו של לאנס. אבקש להדגים מתוך מאות אפשרויות, חמש דוגמאות למעשים שמכוונים למטרות נעלות, מודרניות ורלוונטיות לחיינו, ואשר ניתן לקיים אותם (אם כי בקשיים רבים) בבתי הספר המסורתיים והמיושנים שלנו.
חמש דוגמאות למעשים מחוללי התפתחות
1. מבוגר משמעותי -
באי החינוכי שלנו יכולה לעבור שנה מבלי שילד או נער בבית הספר יזכה לכך שמישהו מבוגר מבית הספר ישאל לשלומו, יתעניין בו ויקשיב לו באמת.
המעשה: מורה, נניח למתמטיקה, נותן לכיתתו משימה של 20 דקות. בזמן שהתלמידים עובדים, הוא ניגש לשני תלמידים ומתעניין בהם - כעשר דקות לתלמיד. שואל לשלומם, מה הם אוהבים לעשות בחיים בזמנם הפנוי, מה החלום שלהם, איך הם מרגישים עם הלימודים בכלל ועם מתמטיקה בפרט, האם יש להם רעיונות מעניינים והאם יש משהו שהמורה יכול לעזור בו. לאחר כחודש - כל התלמידים קיבלו תשומת לב אישית ואפשר להתחיל סיבוב נוסף. כך מורה למתמטיקה יכול לראות כל תלמיד יותר משש פעמים בשנה!
התנגדויות למעשה: "20 דקות זה חצי שיעור - לא אספיק את החומר". "יש לי להכין אותם למבחן". "בשביל זה יש מחנכת". "נראה לך שהשאר יעבדו? הם יתבטלו".
רמז לשכר המעשה: ההתפתחות האישית של אנשים שמישהו רואה אותם ומתעניין בהם היא פנומנלית.
2. סקרנות טבעית ויצירתיות –
באי החינוכי שלנו, מספרים מורים, שלתלמידים אין סקרנות ובלי מבחן הם לא לומדים ברצינות. וגם כאשר שואלים אותם מה מעניין אותם - זה אף פעם לא משהו רלוונטי מהחומר.
המעשה: המורה נותן לתלמידים משימה מוגדרת מאוד מצד אחד, אבל פתוחה לאינספור אפשרויות ודמיון מצד שני. העבודה על המשימה מתקיימת בקבוצות וכוללת הצגה של התוצרים. לדוגמא: מורה למתמטיקה מלמד בהנדסה אנליטית את משוואת הפרבולה הקאנונית, את תכונות הפרבולה וקצת שימושים בתעשייה של תכונות אלו (באנטנות, ברפלקטורים של פנסי רכב ועוד...) לאחר מכן הוא מחלק את הכיתה לקבוצות של בין שלושה לחמישה תלמידים ונותן להם משימה להמציא מכשיר שמשתמש בתכונות של פרבולה. יש להם לצורך כך 15 דקות שבסופן הם יציגו לכיתה את ההמצאה שלהם בדקה וחצי. מותר להשתמש בסמארטפונים.
ההתנגדויות למעשה: "ואם הם לא יצליחו?" "הם לא יהיו מוכנים למבחן", "יהיה רעש בכיתה", "ניסיתי כבר עבודה בקבוצות זה בלאגן".
רמז לשכר המעשה: סקרנות ויצירתיות הן אחיות. ברגע שתלמידים ובני אדם בכלל, מקבלים משימה מאוד תחומה ומוגדרת מחד ופתוחה לדמיון ולא מוגבלת מאידך, הם מסתקרנים, מתעניינים ולומדים הרבה מאוד ביעילות רבה, באהבה וברצון.
3. דוגמא אישית –
באי החינוכי שלנו מורים אומרים שהם לא מביאים את עצמם ואישיותם לידי ביטוי בכיתות, מכיוון שאין זמן ומקום לכך. מתוך כך, תלמידים מפספסים הזדמנויות להעריך מורים כאנשים ולראות בהם מודל לחיקוי.
המעשה: המורה מביא את עצמו לשיעור. מורה שאוהבת לקרוא נניח, מביאה לכיתה בכל שיעור ספר אחר, מספרת עליו ומקריאה ממנו קטע קצר - ממש כפי שהיא נוהגת עם ילדיה הפרטיים.
התנגדויות למעשה: "מה הספרים שאני קוראת קשורים למקצוע שאני מלמדת?" "בשביל זה יש מורים לספרות", "חבל על הזמן, מי שמתעניין בספרים ממילא קורא ומי שלא כלום לא יעזור לו".
רמז לשכר המעשה: העוצמה של דוגמא אישית היא שני סדרי גודל מעל לעוצמה של מחויבות מתוקף מעמד, מסגרת או נוהג, ובתנאי שהדוגמא האישית אותנטית. מורה כמו בדוגמא תגרום בוודאות לחלק מהנערים והנערות להסתקרן, לקרוא, להתעניין, להתפתח, ובייחוד לחוש הערכה אליה כאדם שלם יותר ולקבל אותה כמנהיגה.
4. עזרה הדדית ושיתוף –
באי החינוכי שלנו יש הרבה בחינות, מיונים ותחרות. ההנחה היא שמי שיצליח יותר יהיה בעל יתרון על חבריו בעתיד. אבל ההנחה הזו של משחק סכום אפס אינה נכונה בימינו ולמעשה מתקיים עקרון הפוך - מי שילמד לשתף פעולה, לעזור ולהיעזר - ירוויח הרבה יותר ואתו החברה והסובבים אותו.
המעשה: מורה מעודדת את תלמידיה ללמוד בחברותא, מתרגלת לימודים בחברותא בכיתה, מעצימה ומשבחת בפומבי תלמידים שעוזרים ונעזרים. בפרט היא מבקשת מתלמידים לעזור לאחרים, מתעניינת במה הם חושבים שהם יכולים לעזור ומספקת להם את התנאים לכך (למשל פטור ממבחן או מנוכחות, מקום לשבת בו ועוד...). היא משבחת גם את מי שיודע לקבל עזרה ומעודדת את כולם לבקש עזרה כלשהי.
ההתנגדויות למעשה: "יש עצלנים ויש חרוצים ולא הוגן לבקש מאלו לתמוך באלו", "תלמידים הם לא מורים פרטיים הם צריכים ללמוד בעצמם", "תלמידים עלולים ללמד לא טוב או לעשות שגיאות".
רמז לשכר המעשה: טובים השניים מן האחד והחוט המשולש לא במהרה יתנתק. המעשה פותר פעמיים את בעיית הבדידות; ראשית הוא פותר לתלמיד את בדידותו בכך שיש לו חבר ותומך או לחילופין מושא לנתינה ועזרה. שנית הוא מסייע למורה בבדידותו, שכן התלמידים כולם לוקחים חלק בעבודת ההוראה והלמידה. והשכר הגדול של מי שהתנסה בנתינה לזולת לא יסולא בפז.
5. יכולת לימוד עצמי –
בכדי ללמד אנשים ללמוד נצטרך לעשות דברים מלבד רישום במחברת, תרגול בבית ופתרון מבחנים – הרי לא כך לומדים ללמוד באמת.
המעשה: המורה מזמן ומעודד תהליכי למידה עתירי כישלונות ומשקף לתלמידיו את מה שהוא עושה. למשל: מורה למתמטיקה מלמד סדרות. הוא מבקש מהתלמידים לייצר סדרות בעצמם וכאשר הוא מגיב, הוא מעצים ניסיונות ואומץ לנסות דברים מגוונים ומסובכים, ללא קשר למידת ההצלחה. הוא מסביר לתלמידים שמי שהיה אמיץ למד הרבה וסביר שלפחות בחלק מהניסיונות שלו הוא נכשל.
התנגדויות למעשה: "אם נעודד אנשים שלא מצליחים לא תהיה לאף אחד מוטיבציה להצליח", "אם אני מלמדת בכיתה משהו והתלמידים הקשיבו לי – אין סיבה שלא יצליחו לעשות זאת בעצמם", "כישלון זה לא נורא אבל בטח ובטח לא דבר רצוי".
רמז לשכר המעשה: יש הבדל בין ללמד מישהו דבר כלשהו, לבין להנחיל כישורי למידה. במכניזם הראשון כישלון של הלומד אינו נורא אך לא רצוי. לעומת זאת, בתהליכי למידה עצמיים, כמו ללמוד לרכב על אופניים, לכתוב, וליזום - הכישלון הוא הכרחי. הוא תוצר לוואי של האומץ לנסות דבר חדש, לפרוץ ולהתפתח. מורה שמלמד את תלמידיו להיכשל נותן להם מתנה שלא תסולא בפז – היכולת ללמוד.
להציל את מי?
אף אחד מהמעשים שהובאו כדוגמאות כאן אינו פשוט לביצוע. למען האמת, כל אחד מהם בפני עצמו הוא כמעט בגדר משימה בלתי אפשרית באי החינוכי שלנו. מנקודת מבט אישית, כמאמר הבדיחה, יש חדשה טובה ויש חדשה רעה. החדשה הרעה היא שלא ניתן להציל את כל הצדפות שהגאות לקחה עמה לחוף - בכדי להציל את כולן צריך לטפל בגאות עצמה וזה למעלה מכוחותיו של מורה אחד או מנהל בית ספר. אבל יש גם חדשה טובה והיא שניתן להציל צדפה אחת ועוד אחת ועוד אחת ובייחוד צדפה אחת מאוד חשובה – את עצמנו.
