ישראל במלחמה
בשנת 2012, הסיפור הוגש לתחרות ארצית "מתמחים בסיפור" מטעם אגף התמחות וכניסה להוראה במשרד החינוך, וזכה במקום השני. הסיפור מבוסס על חוויה אישית.
ברא את עצמך / גיל ברנד
באחד מימות הקיץ החוסים עלינו את צִלם, התארחתי בבית-ספר ממלכתי הממוקם בפרברי תל-אביב. באותם ימים היה עיסוקִי העיקרי בִּלמידת שיטות בהוראת המתמטיקה לגילאי-העשרה. עיסוק נאה כשלעצמו, אלא שֶׁהַשְּׁכֵנוּת בין שיטות הוראה לחינוך ערכי נוטה לטעמי להיזנח מעט.
על כל פנים, אמור הייתי לשמש כצופה בשיעור מתמטיקה לתלמידי כיתה ז', אך בשל העדר מורים נתבקשתי באופן חד-פעמי, על-ידי מנהיגי אותה ממלכה, להשגיח על כיתה י' בעת מבחן שכבתי. אני והם, חששתי, זרים, שותקים, לבד בינות ארבעה קירות. באותה עת לא הייתי מודע לתופעה של העדרויות המורים הגוררת חילופֵי משמרות תכופים בין העוסקים במלאכה ודוחקת, לעתים אף רומסת, את הגדרת החד-פעמיּוּת.
דקות אחדות לאחר תחילת המבחן, בעת ששאר התלמידים מאמצים מחשבתם בפתרון הבחינה, הבחנתי בתלמידה ממושקפת היושבת בשורה הראשונה, תלתליה גולשים להנאתם, לבושה מכנסי ג'ינס קרועים, נעלי בד בלויות למהדרין וז'קט ארוך-שוליים הנראה כְּשָׁאוּל מסרט מחאה אשר נהגה בשנות השבעים.
המבחן מונח בדיוק לפניה, העט מונח לגמרי בצד, מבטהּ סובב בין התקרה, הקירות והחלונות, ונראה שאין בכוונתהּ לנסות ולפתור את המבחן. ניחשתי נכונה.
כעבור זמן מה לערך היא ניגשה אלי, גיליון תשובות ריק בידהּ, ואמרה:
- סיימתי. אפשר להגיש ולצאת?
התלבטתי קלות באשר לתשובה.
- אני מעדיף שתמתיני מעט. המורה מיד ייכנס כדי לענות לשאלות התלמידים ותוכלי אז לבקש ממנו.
חסר מעוף, חשבתי לעצמי. חשבתי על עצמי.
היא הגישה לי את הדף וחזרה למקומה. הכנסתי את הדף למעטפת הנייר החומה שנתן בידי המורה בתחילת השיעור – המעטפה של גיליונות התשובות.
נועם – כבר ידעתי את שמה שכן רשום היה הוא בראש דף התשובות – הוציאה ספר כרסתן, שנראה כאילו אך נרכש, שילבה רגליה לישיבה מזרחית, פתחה בהתרגשות את העמוד הראשון, שיטחה את שדרתו לקריאה נוחה והחלה קוראת בעניין.
מִבֵּין אלו ההולכים בָּעצב ואלו הצועדים לצדו, נדמה היה לי כי נועם נמנית עם האחרונים.
לו רק זכרתי כי אנו, המבוגרים, איננו מבינים את סוד החיים ומייחסים למספרים חשיבות יתרה; לו רק האמנתי כי אין לדון אותנו לכף חובה על כך, הייתי קם וניגש להציץ בספרה, להחליף מילה או שתיים, ואולי בזאת לפרוש אל לבה שטיח אדום.
*
כעבור שעה קלה נכנס רון, המורה.
- הכול בסדר?
- כן – ובאותה נשימה הוספתי בלחש – נועם הגישה את המבחן ללא תשובות וביקשה לצאת. מקובל עליך?
- אין בעיה. בלאו הכי היא לא יודעת לפתור בו אף שאלה.
במבטו, בטון דיבורו, יכולתי לזהות ספק השלמה, ספק ייאוש, ספק אכזבה, אולי חוסר-אונים. תקווה לא מצאתי שם.
חייכתי אליה, מסתיר היטב את עיצבוני. היא יצאה בשקט.
בתום המבחן ניגשתי לחדר המורים, למסור לרון את המעטפה. הוא הודה לי על העזרה.
- אפשר שאלה קצרה?
- בשמחה.
- תלמידה כמו נועם – נראה כי היא משכילה, סקרנית ושפשוט אין לה עניין מיוחד במספרים ובמשוואות. כיצד אתה ניגש אליה? כיצד אתה מדובב אותה?
- שוחחתי עם הוריה; הצעתי לה להיפגש בשעת-אפס, לפני תחילת הלימודים, כדי לעזור לה בנושאים שהיא מתקשה בהם; הצעתי לה לשלוח אלי שאלות בדוא"ל ושאענה לה עליהן ואסביר את הפתרונות בהרחבה. כל אלו לא עזרו. לרוב השיעורים היא אפילו לא מגיעה. ככל הנראה, לא תהיה לה בגרות במתמטיקה.
הרמתי גבה. לא מתוך זלזול כמובן, אף לא מתוך כניעה לַפָּאתוֹס המקשט את דבריו, כי אם ממחוזות הפליאה והסקרנות; מתוך הניסיון לתהות אל הקנקן. שיחות עם הורים, אשר אינן סובבות את בריאותו של ילדם, לרוב חסֵרות דאגה בְּהוּלָה; שעת-אפס היא שעה מוקדמת עבור חסידי האִמרה: "לִכְשֶׁאֶתְפַּנֶּה אֶשְׁנֶה", וּמוקדמת במיוחד עבור אלו הטרודים בחיפוש אהבת נעורים; לְמִידָה נוכח בוהקותו של מסך מחשב עלולה להסיח את דעת המורגלים באותיות הנחות בשלווה על גבי דף לבן.
הוא פשפש בתיקו ושלף גיליון ריק ובראשו: השם – נועם אגמון; הכיתה – י'5; הציפייה – אנושית אמנם, אך שאינה בהכרח חוסת נפש – מבחן במתמטיקה. כלום תמשיך ותינתן הזכות לִשאלות ידע המוקצבות בזמן, לקבוע אדוניותו או עבדותו של אדם?
- ראה, הנה הבוחן מהשבוע שעבר. עדיין לא החזרתי לתלמידים את הבחנים הבדוקים.
בראש העמוד הריק, מתחת לשמה, נח לו ציטוט:
לא יכולתי לעשות עם זה כלום.
(יונה וולך)
דמותה נצטיירה חרש בדמיוני. הומור בריא, לא מתיימר. אף כי סביר שאותה נערה לא הקדישה לילות כימים לבירור מדוקדק באשר למשמעותו המוחלטת של הכלום, התנחמתי לרווחה.
- שמע – אמרתי בן-רגע, מנסה ללקט מזיכרוני פיסת טקסט שפגשתי בעבר, בספר הספד לאישה יקרה, ניצולת שואה וחשוכת ילדים – אני בהחלט לא רוצה להתערב בשיטות הוראתך, אבל ייתכן שיש לי תשובה הולמת לנועם.
- נו? – מבקש כהרגלו קיצורו של עניין.
- יש לך פיסת דף? – הקניתי למעמד ארשת חשיבות.
הוא שלף יומן מרופט וטען עט כדורי וָתִיק.
- בְּרָא את עצמךָ – עניתי בשפתה של משוררת אשר ידעה אולי כי משמעות האמונה בדרך היא נטילת עול הספק במלואו.
ברא את עצמךָ.
זה העולם היחיד,
הטוב ביותר
שתוכל לברוא.
(וולך)
עם סיום כתיבת האות האחרונה, התפוגגו ספקותיו ועל שפתיו התפשט חיוך רחב. לא היה צורך להוסיף על כך מילים.
- טוב שעוד לא החזרתי את הבוחן – אמר – תודה רבה!
- בשמחה – השבתי – שבוע טוב.
אותם ארבעה קירות המרצדים תחת אור ניאון מנוכר, וההילה הרכה אשר עטפה אז דווקא את הנערה הממושקפת מן השורה הראשונה, ליוו אותי באדיקות למשך שבועות אחדים. מזל של מתחילים? תהיתי. אולי תחילתו של מזל? כעבור כחודש פגשתי את רון באחד ממסדרונות בית-הספר.
- אהלן, מה שלומך? – התעניינתי. הוא נראה נחפז למשמרתו. ובכל זאת.
- צירפת לנועם את הטקסט ההוא?
- כן – תשובתו, המגלה צדודיתו של חיוך נערי.
- ו...?
- היא החלה מגיעה לשיעורים – אמר וטפח לי על שכם.
נמלאתי תודה על שעה יפה זו.
