ישראל במלחמה
בס"ד
בכל שנה, כשמגיע רגע חלוקת התעודות ולחיצות הידיים מהתלמידים אני נזכר בתקופת הרווקות שלי ואלוהים, כמה שאני שונא פרידות!
כי מה זו בעצם פרידה? ההסכמה שלך למכבש החיים שמאלץ אותך להמשיך הלאה בגלל שנו, חייבים להמשיך. ומה עם כל הרגשות. המחשבות. התחושות. החלומות והציפיות?
לא מעניין. רק תזדרז כי אתה מעכב לנו את מפל החיים.
אבל אם אני לא רוצה להמשיך? אם אני רוצה להמשיך וללוות את נשמות היהלומים האלו שהיו התלמידים שלי בשנה האחרונה?
לא נעים לנו לומר, אבל האמת היא שאנחנו לא בדיוק שואלים אותך. ואל תהיה רומנטיקן. ילד קטן. פתטי. כולם ממשיכים הלאה.
כל תלמיד ותלמיד למוסד אחר. וגם אתה, חייב להמשיך. קדימה, זוז! תפסיק כבר לחלום.
ומשהו מחניק צף לי בגרון. ומזכיר לי ברגע אחד את הרגעים הארורים ההם מעולם הדייטים, בהם היינו חוזרים שנינו במכונית :
הבדידות שלי ואני.
ותמיד הסתכלתי במראה, בעצמי ובה, בוהה ושואל בשקט. ובקול:
"נו, ועכשיו מה? ממשיכים לעבר הדייט הבא? לא רוצה להמשיך! רוצה לעצור! רוצה שהיא תחזיר לי את פיסות הלב שלי. כי איך בכלל אפשר להמשיך ככה?"
ואז הייתי מוריד את החלון ושם את listen to your heart של רוקסט.
ובוכה בשקט. והדמעות מתאדות עם אוויר הנסיעה. ועד שהייתי מגיעה הייתי מרגיש שהנשמה שלי הקיאה מספיק בכדי להשתחרר.
רק שעכשיו אני מחנך. ואין לי כבר זמן להקשיב לרוקסט. אלא רק ללחוץ לתלמידים שלי את היד. ולחנוק את תחושת המחנק שצפה עם כל תלמיד ותלמיד ושואלת אותי:
איך, איך אפשר להיפרד ככה? כאילו כלום?
ואני מגיש לו את התעודה. ומבקש סליחה אם פגעתי בו. ואומר לו תהיה חזק.
ואשכרה לא יודע אם לצחוק או לבכות.
שככה נראה הסיום.
