להקשיב לשטח
לפני כעשור חוויתי רגע מכונן בהוראה.
לימדתי שיעור בנושא "מגנטיות", עמדתי עם הפנים ללוח ופתאום – נמרח לי חיוך ענק על הפרצוף. מסוג החיוכים שאי אפשר למחוק גם אם רוצים. חיוך מאוזן לאוזן.
אז הנה אני מחייכת לעצמי חיוך בלתי רצוני וברקע תלמיד שואל שאלה.
מה עושים?
מצד אחד, אני חייבת להסתובב לכיתה ולהשיב. מצד שני, עם הסיבוב שלי לכתה ייחשף גם החיוך המטופש שננעל לי על השפתיים ואין לי מושג איך אני אמורה להסביר אותו לתלמידים.
קצת מביך, יש להודות, אבל ברור לי שטרם שכנעתי אתכם מה כל כך מכונן ברגע הזה.הדרמה מסתתרת בסיבה לחיוך... אם כך ,מה הייתה הסיבה (אתם בוודאי תוהים...)?
הבנתי!
לא, לא הבנתי מה אתם תוהים. הבנתי את מה שאני מסבירה!
בעיצומו של הפתרון שהצגתי על הלוח חוויתי רגע של הארה – ריגוש בלתי נשכח, רגע שבו התמונה, מפסיפס של טשטושים התבהרה לויז'ואל מפוקס אחד: אני מבינה את הנושא שאני מלמדת!
מבינה. לא מאמינה, לא סתם פותרת אלא, מרגישה עמוק עמוק בבטן שאני יודעת על מה אני מדברת. זה רגע ניצחון שקשה לתאר במילים.
אם כך, כל מה שנדרש ממני כדי להבין את הנושא באמת, היה:
ללמוד מגנטיות בתיכון.
ללמוד אותו שוב בטכניון (ברמה שונה לחלוטין כמובן).
ללמד אותו בעצמי שלוש או ארבע פעמים.
ואאוריקה! הבנתי.
סלחו לי על השאלה: אבל אם ככה, מה לעזאזל אנחנו רוצים מחייהם של התלמידים?
על איזו פלנטה אנחנו חיים, כשאנחנו מצפים מהם שישבו בשיעור יקשיבו ויבינו את מה שאנחנו מספרים להם? שילכו הביתה, שיכינו שיעורי בית ויתחילו לרקד בחדר מלא פרפרים בתחושת התעלות שהם יודעים את הנושא ???
חשוב לזכור שזו לא המציאות.
אחוז נרחב מהנושאים שאנחנו מלמדים הוא מופשט, מורכב ומלא ברבדים. זה לא מסוג הלמידה שמתאים לשינון או לשליפה. תהליך ההתוודעות למושגים כמו "שדה", "אנרגיה" או "מתקף", הוא מסע ארוך שדורש סבלנות, סקרנות והתמדה - הוא אינו מסתיים בשיעור בכתה או בדף עבודה.
עלינו לזכור שהתלמידים יושבים בשיעור עם אינספור סימני שאלה שמרחפים מעל לראשם. אולי לא נעים להודות, אך גם למעולים שבמורים אין שרביטי קסמים שיעלימו את כל אחד מסימני השאלה האלו. ואוי לנו אם היו. זה שלהם! של התלמידים! עד שהם לא ימצאו את הקסם שיפוגג את סימני השאלה בזה אחר זה, לא יסתיים תהליך ההתוודעות הזה למושג פיזיקלי חדש. אם ננסה להמיר את ההבנה העמוקה והאמתית של מושג בדקלום של הגדרתו, הרי שנגזול מהם את הרגע המופלא הזה בו הם מגיעים להבנה אמתית ועמוקה שתהיה שלהם לנצח.
אז מה אני אומרת? שאין טעם ללמד כי בלאו הכי התלמידים לא יבינו?
לא. ההפך הוא הנכון.
הטעם המתוק של סופו של המסע הזה שווה כל מאמץ שבעולם. אפילו אם ברבים מהמקרים המורה כלל לא יימצא לצידו של הלומד באותו רגע מרגש של התגלות והארה.
שוב אני מנסה להסביר רעיון שלא כל כך פשוט להבין, ולכן כמו בפיזיקה, אנסה להדגים מחיי היומיום.
לאחרונה, השתלמתי במכון וייצמן בהשתלמות למורי פיסיקה שאותה בנה המורה קובי שוורצבורד. נושא ההשתלמות היה "פיסיקה של חלקיקים" ובעיני היא הייתה מושלמת. לא כי הבנתי הכל (כי זה ממש לא קרה) אלא מפני שקרו אוסף אירועים דרמטיים באופן מקביל.
ראשית, נזכרתי בהרגשה המאתגרת שחווה תלמיד בלמידה. אגב, זו לכשעצמה סיבה מעולה עבור מורים להקפיד וללמוד באופן בלתי פוסק. לא רק כדי לדעת יותר אלא כדי לזכור את ההרגשה שחווה תלמיד בתהליך הלמידה. בתחושה שמרגיש תלמיד כשהוא יושב מול מישהו שמסביר לו והמילים פשוט עוברות להן מעל לראש, בתחושת ה- OVERLOAD כשמגיע עוד ועוד מידע חדש והמוח פשוט לא מצליח לעכל את המסה העצומה שלו, את הרגע שבו מפסיקים לכתוב כי פשוט לא בטוחים מה אמורים לכתוב עכשיו.
ברור לי שתלמידיי חווים מדי פעם את החוויות האלו שאני חוויתי וזה קריטי שנרענן לעצמנו בתודעה – איך נראה העולם מבעד לעיני התלמידים שלנו.
שנית, ישבתי בהרצאות שפשוט "פתחו לי את הראש". הרצאות שהציפו לי את המחשבות במאות שאלות! רעיונות שזרעו בי סקרנות נלהבת שהניעה אותי ללכת הביתה לקרוא ולחקור! זאת בעיני מתנה. אם אני יכולה לעורר בתלמידים את התחושה הזו – וואו! אז איזה מקצוע יכול להיות מוצלח יותר? (טוב נו, כזה עם משכורת גבוהה יותר – אני יודעת. אבל בואו לא נהיה קטנוניים).
שלישית, ישבתי מוקסמת בזמן הפעילויות. פעילויות שגרמו לי להתרגשות, הן כמשתתפת והן כמדמיינת את התלמידים שלי משתתפים בהן. פעילויות שהובילו אותי לתובנות, שגרמו לי לראות שאפשר להפוך "סינית לעברית" וליהנות מזה.
בניגוד למה שאולי מקובל לחשוב, בעיני, התפקיד שלנו אינו לספק לתלמידים את כל התשובות, אלא לעורר בהם את השאלות. להביא את התלמיד בדיוק למקומות שבהם זכיתי לבקר בהשתלמות של קובי.
לזרוע בתלמידים סקרנות, לשלהב את דמיונם, ללוות אותם בסדרת חגיגות קטנות של גילויים מרגשים, ולספק להם דלק ואמונה כדי להתמודד עם אינספור הכישלונות שיצטרכו לחוות בדרך להארה.
המקצוע שלנו מגיע עם אתגר לצד חובה עצומה. ללמד רעיונות מורכבים ולא מובנים ולעשות את זה עם המון סבלנות. זו לא סיבה לוותר על האתגר. זו סיבה להשקיע יותר בתהליך ולהיות עסוקים פחות בתוצאה. החובה שלנו כלפי התלמידים אינה מסתכמת במשוואות שרשמנו על הלוח. חובתנו היא בהתמכרות לשאיפה לגרום לתלמידים לחוות גילויים ולהגיע ל"אאוריקה", לגרום להם להרגיש ששינינו להם את כל תפיסת המציאות, לעזור להם להתאהב גם כשהכל קשה ולא מובן ולהזכיר להם להאמין בעצמם. להאמין שגם אם הם לא מבינים עכשיו, הם מצוידים בכלים להבין בעתיד וכל צעד שפסעו בדרך להבנה הוא ניצחון, גם אם הצעד היה לתוך עיקול "לא נכון". ככל שיתנסו בצעידה בשבילים יתחזק ביטחונם, תתעצם יכולתם וללא קשר ליעד, הרווח הוא בעצם המסע.
יש לי מזל – אני מלמדת מקצוע מופלא, אני עובדת במקצוע מופלא. ומידי פעם כיף לקלוט את זה מחדש.
תודה לאלינה שעזרה לי בכתיבה ובהכוונה.
