להקשיב לשטח
'לצד הטניס אנחנו עובדים גם על כושר פיזי ומנטאלי', הסביר המאמן של ישי עוליאל את נוסחת העבודה הקשה בדרך אל ההישג המדהים. צפיתי בשקיקה בראיון בטלוויזיה כדי לנסות להבין את סוד ההצלחה. נזכרתי בגעגוע בתקופה רחוקה שהמאמנים עבדו אתנו על הצד המנטאלי כחלק בלתי נפרד מהאימונים.
המחשבות נדדו אל עולם החינוך ואל מסלול חמש היחידות במתמטיקה ובמדעים. הרי גם בלימודים התלמידים זקוקים לכושר מנטאלי. הם צריכים לשאוף ליעדים גבוהים, להתמודד עם קושי ולעתים עם כישלון, לשמור על ריכוז, להתאמץ ולהתמיד. אולי כמו ספורטאים, גם לתלמידים נחוץ מאמן צמוד שיתרגל את מוחם ויחשל את רוחם?
ובאמת, כיתת חמש היחידות נתפסת כסיירת מובחרת, כשהם באים בשעריה בכיתה י' התחושה היא של פסיעה על שטיח אדום. הם התרגלו להצטיין בכל, קיבלו מאה כמעט בלי להתאמץ. ממש כוכבים, ואנחנו אומרים לחברינו בגאווה: 'הבן שלי הצליח במבחן אפילו בלי להתכונן'. מה רבה התדהמה כשהשיעור מתחיל, זה קשה, מקבלים שבעים, הופכים זנב לאריות, מקטרים, מוותרים ובורחים.
מוזר, איך זה שהמוני ישראל רצים, מזיעים ומדוושים, אבל כשהמורה נותנת שיעורי בית אז ׳קשה לי׳? ילדים בחוגי ג׳ודו ופסנתר מתאמנים שוב ושוב, בני נוער נאבקים עם קושי בהתמדה בחוגי הכנה לצבא, אבל כשבחמש יחידות רק מתחיל להיות קשה, מחפשים את נתיב המילוט המהיר? מדוע בספורט ובמוסיקה אנחנו דוחפים אותם קדימה אבל בלימודים אנחנו מקדשים את אי-המאמץ?
התקשרתי לפסיכולוג חינוכי שאמר לי שעבודה 'רגשית' היא מאוד חשובה. חשוב שהתלמיד ירגיש שהוא יכול, שידע לבטא רגשות, שיהיה מודע לחולשותיו. הוא אמר שלדעתו הידע בטריגונומטריה לא באמת חשוב, וגם לא הבגרות, הרי מי משתמש בטריגונומטריה? מה שכן חשוב זו בניית התכונות האישיות, לדעת ללמוד ולהתאמץ, ליפול ולקום, כי זה מה שמחכה להם בחיים.
גם בכיר באחת מחברות ההייטק המוכרות, שהחליט להקדיש את המשך חייו להוראה, כתב אלי ברוח דומה: 'לאדם הרגיל, וגם למהנדס בהייטק אין שום צורך במשפטי חפיפת משולשים, אבל תהליך החשיבה שהתפתח, יכולת ההיקש הלוגי, ובוודאי ההבנה כי יש בעיות שדורשות מאמץ, כל אלה הן התועלות שיש בלימוד'.
התלהבתי מקווי הדימיון בין מצויינות בספורט ובין מצויינות בלימודים והפלגתי ברעיונות יצירתיים על מרוץ חמישה ק"מ לתלמידי חמש יחידות, על סדנא של הקניית כלים למורים לצורך עבודה מנטאלית עם תלמידים ועל מפגש בין מורה מעולה למאמן ספורט מצטיין. אבל אז נעצרתי, כי הרי ההשוואה הזו מעוררת גם כמה תהיות וסימני שאלה.
המאמן של עוליאל אמר 'כושר מנטאלי', והפסיכולוג אמר 'עבודה רגשית', האם זה אותו דבר? מדוע אנשי הספורט משתמשים במושג אחד ואנשי חינוך באחר? אמר לי חבר שכשאומרים מנטאלי, זה נשמע כמו 'אני לא מוותר לך', וכשאומרים רגשי, בעצם מתכוונים ל-'אני מרחם עליך'. כלומר, הראשון נתפס מקצועני, ממוקד וקשוח, ואילו השני נשמע מעט חובבני ורך.
והאם האמירה שהמתמטיקה והבגרות לא חשובות זו אמירה שמאמן הספורט היה יכול להעלות על בדל שפתיו? לא נתקלתי במאמן מקצוען שאומר לספורטאי שלו שההצלחה באולימפיאדה לא חשובה. בגזירה שווה, הכושר המנטאלי בלימודים הוא הרי רק כלי שנועד להוביל לביצועים קוגיניטיביים טובים יותר והבגרות האיכותית היא מפתח זהב להצלחה בחיים, הלא כן?
בסוף השיחה עם הטניסאי הצעיר ומאמנו, המראיין הקניט ושאל: 'עכשיו שהוא כבר אלוף, מתי הוא יחליף אותך במישהו אחר?' המאמן נאחז בקרנות המזבח, הצהיר על נאמנות ושיווע לקבל הצהרה דומה בחזרה. לבי יצא אליו וחשבתי שגם מאמנים ומורים זקוקים לכושר מנטאלי, כי הם לעולם ישארו בצל הזרקורים וגאוותם היא בהצלחת תלמידיהם להתקדם לשלב הבא, ולמורה הבא.
