להתחבר למאה ה-21
'איך קוראים למורה של הילד שלך?', אם אתה יודע את התשובה לשאלה הזו, כנראה שהילד לומד בבית ספר יסודי, קרוב יותר לכיתה א' מלכיתה ו', כי בהתחלה אנחנו משקיעים. אבל אם אתה לא בדיוק זוכר ויש לך יותר תירוצים ופרצופים, אז הגיע הזמן שתסתכל בראי. גיבשת דעות מנומקות על מערכת החינוך ומה היא צריכה לשנות, אבל את המינימום מצדך אתה אפילו לא טורח לעשות.
כשהילד עולה לכיתה א', אנחנו מלבישים אותו בחולצה לבנה. אנחנו נלהבים יותר ממנו, מי היה מאמין שהוא כבר תלמיד בבית ספר. קונים מחברות וספרים, עוטפים, מדביקים, מסדרים ומכינים, וביום הגדול מלווים אותו עד מפתן הכיתה. כשהדלת נסגרת, אנחנו מפקידים את האוצר בידיה של מורה שתפתח לו דלתות לעולמות חדשים, אנחנו מוחים דמעה של התרגשות והולכים לעבודה.
על המורה אנחנו סומכים כמעט בעיניים עצומות. לא בחרנו אותה, לא בחרנו את ספרי הלימוד, איננו יודעים אם היא תלמד לקרוא בשיטה הפונטית או בשיטת 'השפה כמכלול', אפילו לא שמענו על השיטות הללו. אנחנו מיד נכנסים לתפקיד של המעודד הנלהב, מגיעים לכל טקס ומסיבה חמושים במצלמות ומצטרפים לוועד לארגן את איסוף הכספים לעציצים בטו' בשבט ולמתנפחים בסוף השנה.
אבל כשמדובר בחוגים, זה כבר כבר עסק אחר, כי זה מהכיס שלנו, שם אנחנו הופכים להיות צרכנים חכמים במיוחד. מיד אנחנו מתגלים כמומחים להבדלים בין טיקוונדו, קפוארה וקרטה, ולחשיבות הגדולה שלמדריך תהיה דרגת דאן-3 וחגורה שחורה. רגע, אם להכשרה יש כזו חשיבות, אז למה לא שאלנו האם למורה של הילד בבית ספר יש תואר בתחום, והאם היא בוגרת אוניברסיטה או מכללה?
כשהילדים קטנים אנחנו עוד משקיעים
בחטיבה ובתיכון מערכת היחסים מידרדרת לגמרי. במקרה הטוב את בית הספר אנחנו מכירים מבחוץ ואת השומר אנחנו מזהים יותר מאשר את המורה. אבל כשיש בעיות, ורק אז, ניכנס פנימה עם פאסון של משגיחי כשרות כדי להגן על הילד מפני המערכת והמורים. הזכרונות שלנו מתערבבים עם החוויות של הילד, ועולם הדימויים שלנו מתחיל בתחנת רכבת, ומסתיים בגן חיות ושדה קרב.
חברים, ירדנו מהפסים, והגיע הזמן לחשבון נפש. כולנו יודעים שהחינוך הוא העתיד, ושמי שמשקיע בחינוך של ילדיו עוזר להם לבנות חיים טובים יותר. כולנו יודעים מזמן שמורה טוב עושה את כל ההבדל וזוכרים חסד נעורים למורה מעולה שהאמין בנו, מצא אלינו דרך ופילס לנו נתיב לחיים. אז מדוע כשאנחנו מדברים על 'המורים' לא נותר לנו מזה כל זכר, מדוע אנחנו כל כך צבועים?
מדינות שמצליחות בחינוך מתייחסות למורים כאל אנשי מקצוע רציניים, כאל שליחי ציבור וגיבורי תרבות. הן מבינות שאצל המורים טמון המפתח לעתיד החברה, הכלכלה והמדינה שלהם, כי בין ידיהם מתגבש ומתעצב לו הדור הבא. המדינות הללו נותנות אמון במורים, מעניקות להם תנאי עבודה ראויים ומקשיבות להם מתוך הבנה שהם אלו שנמצאים שם באמת ויודעים יותר מכולם.
אבל אצלנו זה לא עובד ככה, כי אצלנו כל אחד חושב שהוא יודע יותר טוב ומנסה להכתיב למורים מה ואיך לעשות. כל הרפורמות בחינוך בישראל עד היום הלכו מסביב למורים, מעל המורים ובעיקר, בלי המורים. הן ניסו לשנות את מבנה בית הספר, את שיטת התקצוב, החומרים והבחינות. כולם דיברו גבוהה-גבוהה על חשיבות המורים כמיישמים של מדיניות, אבל תמיד שכחו אותם כשגיבשו אותה.
ההתעלמות מהמורים מתרחשת בשל ארבע סיבות – המורים מאורגנים היטב וכל דיאלוג עם אנשי המקצוע מביא עמו בהכרח שיח עם נציגיהם; לצד המעולים ישנם מורים שנשחקו ושאינם מצויינים, אך אין כלים מוסכמים להבחין ביניהם; מקצוע ההוראה נבנה מבחוץ ולא מבפנים, ולכן הידע המעשי של המורים עדיין אינו בונה את המקצוע; וכתוצאה מכך, הציבור טרם נותן גיבוי מספק למוריו.
אז אולי בפרוס שנת הלימודים הגיע הרגע לעצור ולשנות. אם החינוך באמת כל כך חשוב לך, ואם אתה כבר יודע שהמורים הם המפתח, אז אולי נתחיל כולנו להתנהג כלפיהם באחריות. אנחנו חייבים את זה לילדים שלנו, הרי הם נמצאים בבית הספר במרבית שעות העירנות שלהם, הרבה יותר מבכל החוגים גם יחד. ועלינו לזכור, ששם בכיתה, עם המורה, בכל יום מחדש, נקבע חלק גדול מעתידם.
* אלי הורביץ, מנכ"ל קרן טראמפ, ואב לארבעה ילדים במערכת החינוך, מכיתה ב' ועד כיתה יב'.
** הכתבה התפרסמה לראשונה בעיתון ידיעות אחרונות
