ללמוד מהעולם
הגיוני לחשוב שהתנאי הכי חשוב להצלחת מערכת חינוך הוא הכסף שעומד לרשותה. לפני כ50 שנה, לדרום קוריאה ולפינלנד היו מערכות חינוך כושלות. לפינלנד הייתה את אחת הכלכלות החלשות באירופה ודרום קוריאה סבלה ממלחמת אזרחים מתמשכת. כיום מדובר בשתיים ממעצמות החינוך הבולטות בעולם. בואו נבחן מה עושות מערכות החינוך המצליחות (אך השונות מאד) הללו, ומה אנחנו יכולים ללמוד מהן על ישראל:
דרום קוריאה:
אין מקום לכשלון
נתחיל מהנתון הראשון והמדהים: בדרום קוריאה 100% מהאוכלוסיה יודעת קרוא וכתוב. המדינה נמצאת במקום ראשון במבחני הישגים בינ"ל בחשיבה ביקורתית ויכולת ניתוח. התפיסה בדרום קוריאה היא שכשרון אינו פקטור משמעותי, הוא אומנם מקנה יתרון מסוים למי שמחזיק בו, אך עבודה קשה וחריצות נחשבות לגורמים המשמעותיים להצלחה. התלמידים בבתי הספר לומדים שעליהם להתאמץ, לאתגר את עצמם ולעבוד קשה על מנת להגיע להישגים ומצויינות. התפיסה כמובן מוכרת גם בשיראל, אך לרוב לא בין כותלי בית הספר- בדיוק כפי שספורטאים עובדים מול תוכנית אימונים קפדנית, מוזיקאים משקיעים שעות על גבי שעות בשיפור נגינתם ואפילו צעירים המתכוננים לגיוס משקיעים מאמץ באימונים מפרכים, כך יש חשיבות להשקעת מאמץ, עבודה מול אתגרים ונכונות להתמיד עד ההצלחה. התפיסה הדרום קוריאנית עומדת כמעט בסתירה לתפיסה הרווחת במקרים רבים בישראל, לפניה דווקא מי שהצליח מבלי להשקיע הוא המוכשר, ולא ההיפך...
כמובן שלתפיסת העולם הדרום קוריאנית יש גם מחירים: התלמידים נמצאים תחת לחץ משמעותי להצליח, עד כדי כך שלתלמידי התיכון אין כלל חופש גדול. בתפיסה הדרום קוריאנית פשוט אין מקום לכשלון.
הגודל לא קובע
מכיוון שמדובר בתרבות המקדשת סדר וקונפורמיזם, הלחץ המופעל על התלמידים לא מגיע אך ורק מצד ההורים והמורים, אלא גם מכיוון התלמידים האחרים. באופן מפתיע ובניגוד לתפיסה שאומרת שגודל הכיתה הוא פקטור משמעותי להצלחה בלימודים, בדרום קוריאה כמות התלמידים בכיתות הלימוד היא מהגדולות בעולם (מעלה מ30 תלמידים בכיתה בממוצע - יותר מישראל). גודל הכיתה מייצר תחרות חיובית ומחוייבות מצד התלמידים למשימה המשותפת, והיות וכל התלמידים מכווני מטרה, המורים יכולים להקדיש לכל תלמיד הזקוק לכך יחס אישי וליווי לפי צרכיו.
אמנדה ריפלי, מחברת הספר "הילדים החכמים בעולם" התייחסה למערכת החינוך הדרום קוריאנית: "אם הייתי צריכה לבחור בין חינוך אמריקאי ממוצע לחינוך דרום קוריאני ממוצע הייתי בוחרת, בחשש, את המודל הקוריאני. הילד המודרני צריך להתכונן לעולם בו יצטרך לדעת ללמוד, לעבוד קשה ולהתמיד לאחר כשלון. המודל הקוריאני מלמד את זה".
פינלנד:
ללמד פחות, ללמוד יותר
בפינלנד בית הספר מתפקד כמרכז הקהילה. מחוץ לשעות הפעילות של בתי הספר מתקיימות בו שלל פעילויות תרבותיות וספורטיביות במימון בתי הספר והרשויות המקומיות. מבחני הבגרות (כן בפינלנד יש מבחני בגרות) כוללים בחינה ב4 מקצועות בלבד, לפחות אחד ברמה מוגברת. מבחן החובה היחיד הוא בשפת האם והאחרים הם לבחירתו של התלמיד, והם כוללים מתמטיקה, שפה שנייה, תפריט של מקצועות מדעיים ותפריט של מקצועות עיוניים. במקביל לבתי הספר העיוניים פועלים בפינלנד בתי ספר מקצועיים ברמה גבוהה ביותר המעניקים לבוגריהם ידע וניסיון מקצועי המאפשר להם כניסה ישירה לעולם התעסוקה. הדבר משקף את התרבות הפינית המאמינה בקצב חיים נינוח, מוטיבציה פנימית ומגוון של חוויות ואפשרויות לימוד.
בישראל לעומת זאת תלמידים בחינוך הממלכתי נבחנים ב7 מקצועות חובה ועוד שני מקצועות בממוצע ברמה מוגברת, מה שיכול להביא ללמעלה מ20 בחינות נפרדות (משום שמקצועות רבים כוללים מספר בחינות ושאלונים).
המורים במקום הראשון
בפינלנד, רק אחד מכל עשרה מועמדים ללימודי הוראה מתקבל(!). בשנות ה70 נסגרו 80% מתכניות ההכשרה להוראה ורק התכניות הטובות ביותר נשארו. מאז שההכשרה הפכה ליוקרתית יותר עלה גם מעמד המורה במדינה ולאחר שיותר ויותר אנשים מוכשרים בחרו בהוראה ונוצר ביקוש, עלה גם שכר המורים. פינלנד הבינה שמיקוד בלמידת התלמיד וטיפול אישי בכל תלמיד צריך להיות בלב ההוראה. בפינלנד עושים זאת באמצעות עבודה בקבוצות קטנות עם מורים מומחים, באמצעות אבחונים דיאגנוסטיים רוטיניים של התלמידים, עבודת צוות צמודה של המורים, משוב בזמן אמיתי, ותמיכה אישית וקבוצתית במענה לקשיים.
המורים בפינלנד מלמדים כ600 שעות בשנה (לעומת כ800 בישראל) ואת שאר שעות העבודה שלהם הם משקיעים בהשתלמויות, מפגשי עמיתים ומפגשים עם הורים ותלמידים. התוצאה היא שלמרות שמלמדים הרבה פחות שעות מישראל, למרות שהיחס בין מורים לתלמידים גבוה מאשר בישראל ולמרות שההשקעה בחינוך בפינלנד נמוכה מאשר בישראל, התוצאות מעוררת קנאה.
ואצלנו? אולי יש מקום לאופטימיות זהירה
הבשורה הטובה היא שהשינוי הוא לא תוצאה של כח עליון, אלא של בחירה. בחירה לקחת אחריות על החינוך, להשקיע במורות ובמורים, לתת בהם אמון ולאפשר להם לעשות את העבודה, תוך ליווי ופיתוח מקצועי מתמיד. לשמחתנו כבר היום ניתן לראות את ניצני השינוי: האמון הציבורי במורות ובמורים עולה, תוכניות מיוחדות ותחרותיות להסבת אקדמאים להוראה נפתחות ברחבי המדינה ובכיתות הלימוד היום ניתן למצוא אפילו מנכ"לים של חברות ענק שבחרו ללכת אחרי הלב ובחרו בהוראה. בכנס החינוך הגדול שהתקיים השנה במוקסבה צויינה ישראל לצידה של פינלנד בתור אחת המדינות שמהן כדאי ללמוד, וזאת לאור השיפור המשמעותי והעקבי של ישראל בכל המבחנים הבין לאומיים. אומנם עוד דרך ארוכה לפנינו, אבל נראה שאנחנו בכיוון הנכון.
בתמונה: השיפור של ישראל במבחני פיז"ה משנת 2006. מקור: הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך
