להקשיב לשטח
לפני כשבועיים, נשלח למערכת "הגיע זמן חינוך" פוסט פייסבוק מרגש שכתב עידו גפן. אנו מודים לעידו שהסכים לפרסם את הפוסט שכתב בהגיע זמן חינוך, שמחים לחלוק אותו איתכם כאן ומקווים שתתרגשו ממנו כמו שאנחנו התרגשנו:
השבוע, אחרי המבחן הראשון שלי באוניברסיטה, נזכרתי במורה למוזיקה שהייתה לי פעם. למדתי אצלה לאורך כמה חודשים בכיתה ט', כשעוד האמנתי בטעות שיש בי שמץ של כישרון מוזיקלי. אני חושב שקראו לה רעיה. היא הייתה אישה מבוגרת, עולה מברית המועצות, שהגיעה לכל השיעורים בז'קטים יפים ומוקפדים. כל מי שלמד במרכז המוזיקה העירוני היה צריך לקחת את השיעור שלה, תיאוריה למוזיקה. בשיעורים האלו רעיה לימדה כל מיני דברים שלא ממש הצלחתי להבין על סולמות ומקצבים.
אני מודה שבזמנו חשבתי שהשיעורים שלה מיותרים. כבר בשיעור הראשון היא הודיעה שיתקיים מבחן בסוף החודש. גם ביקשה שנגיע עם מחברות ונרשום את כל מה שכתוב על הלוח. כל האווירה הרגישה לי מעייפת, בטח ביחס לשיעור נגינה על גיטרה. בשיעורים היא השמיעה מוזיקה קלאסית בעזרת רדיו טייפ ישן, ביקשה מכל הכיתה להאזין ברצינות. להתחבר למוזיקה. לראות מה היא גורמת לנו להרגיש. אמרה הכל בטון רציני ויבש, בזמן שחצי כיתה הייתה צוחקת מהבקשות המוזרות שלה. לא הבנו מה הקשר בין המורה הזקנה הזאת לחלום לנגן כמו אריק קלפטון או להיות ג'ים מוריסון.
כשהגיע המבחן, לא ידעתי כמעט כלום מהחומר. רעיה השמיעה כמה יצירות מוזיקליות, ואז ביקשה מאיתנו לענות על שאלה או שתיים לגבי כל אחת מהן. מתחת לכל שאלה הייתה גם שאלת בונוס קטנה: "מה הרגשת תוך כדי ההאזנה ליצירה?"
בקושי ידעתי לענות על השאלות, אז החלטתי לענות בצחוק על שאלות הבונוס. לכתוב דברים מגוחכים כאלה, נגיד ש"אני מרגיש שאני הולך באחו וקר לי" או "אני מרגיש את הגלים של הים מתנפצים בתוכי".
שבוע אחרי כן, היא החזירה לכולם את המבחנים, עם סימונים בעט אדום. הייתי בטוח שאקבל נכשל, לצד הערה שזה לא מכובד לזלזל במבחן. אבל כשקיבלתי את הטופס, ראיתי שליד כל משפט שכתבתי, היא הקפידה לכתוב הערה רצינית. "זה מעניין שחשבת על אחו", או "ים זאת פרשנות נפלאה, לא חשבתי על זה כך". בסוף המבחן, ליד הציון "עובר", היא כתבה בכתב יד גדול וברור: "העיקר שהרגשת!!!"
השבוע, ביום של המבחן, הגעתי לאוניברסיטה בשבע וחצי בבוקר. השמיים כבר היו בגוון בהיר ובאוויר היה ריח משונה של בוקר שהגיע מהעצים. עמדתי כמה דקות בשמש הקרה לפני שנכנסתי לכיתה. זה היה נחמד. אני לא בטוח שהמבחן הלך הכי טוב, אבל כשסיימתי אותו חשבתי לעצמי שאחרי שכל תקופת המבחנים הזאת תיגמר, אני אצא איזה בוקר מוקדם לים. אשב קצת ליד הגלים. ואז נזכרתי במורה רעיה, ובמה שבאוניברסיטה אני לפעמים קצת שוכח: שאולי יותר מהכל, העיקר להרגיש.
אנו מודים לעידו גפן על הטקסט המרגש.
תמונת הכותרת של הכתבה צולמה על ידי לארי ג'קובסון ובאדיבות אתר פליקר.
