לא תפריע

5821
לא תפריע

בין ההגדרה האוטופית של תלמיד טוב לבין הדרישות המעשיות שמציב בית הספר בפני תלמידיו קיים פער רחב. במסמכי היסוד של בתי ספר רציניים ומנוהלים היטב, נמצא שלל תביעות מן התלמיד הטוב - עצמאי, חושב, ספקן, סקרן, נחוש, מנומס וכיוצא באלה. אולם, אם ננסה לאתר את הדרישות של בית הספר מתלמידיו דרך התבוננות בנעשה בפועל, אנו עשויים לקבל תמונה שונה לחלוטין.

אם ננסה לאתר מה משותף לכל התלמידים המגיעים לנזיפה במשרד המנהל, ומה משותף לתלמידים המקבלים תעודות הצטיינות בבית הספר, נוכל לאתר את הדרישות דה-פקטו מן התלמידים. אלו הקווים האדומים שמציב בית הספר הלכה למעשה לתלמידיו, והם חזקים מכל מסמך מדיניות. מהתבוננות כזו קופץ לעין תחום אחד יותר מכל שאר התחומים. נותרת דרישה אחת שלא ניתן להיות תלמיד מצוין מבלי לקיימה, ומי שאינו מקיימה לרוב ייתקל בסנקציות משמעתיות. בית הספר, בהתנהלותו היומיומית, מציב דרישה אחת הבולטת מעל כל שאר הדרישות:

לא תפריע.

תלמיד - חכם, חרוץ, סקרן ונחוש ככל שיהיה, לא יוכל להחשב לתלמיד טוב אם יפריע באופן עקבי להתנהלות השיעורים בהם הוא משתתף. לעומתו, תלמיד שאינו מפריע - עצל, דוגמטי, ובינוני בכל תחום אחר, לרוב לא יפגוש את הוריו במשרד המנהלת. תלמיד כזה, שאינו מפריע, יצלח את משך לימודיו מבלי למשוך אש. נדמה שתופעה זו מתקיימת גם בבתי ספר מעולים, אצל מורים מצוינים וחדורי שליחות ורוח חינוכית. התביעה לשבת בשקט במשך שעות ארוכות אינה פשוטה, מעטים המבוגרים שיעמדו בכך בקלות - 8 שעות ביום, 5 ימים בשבוע. ישיבה בשקט אינה מיומנות נדרשת בחיי רוב המבוגרים, ואף על פי כן הדיבר "לא תפריע" מתנוסס בלי מילים מעל כל הערכים והאידאות שמקדם בית הספר.

 

 
45 דקות של שקט

אבן היסוד סביבה בנוי בית הספר היא השיעור. משך זמן בן 45 דקות במהלכו שלושים עד ארבעים תלמידים יושבים בחדר אחד ונדרשים להיות שקטים על מנת לאפשר למורה לדבר. התלמידים ילמדו בקצב אחיד ובאופן אחיד את הנושא שנבחר ע"י המורה לאותו שיעור. פעילות זו היא המרכיב היסודי של בית הספר, ועיקר מאמצי בית הספר מושקעים בלאפשר ולקיים את השיעורים. הטיולים, פעילויות ההעשרה, השיעורים הפרטניים והשיחות האישיות, כמו גם הטקסים וההופעות, כולם שחקני משנה לצד השיעור. זוהי הדרך בה מתקיימת למידה בבית הספר. הפרעה משמעותית ועקבית לקיומו של השיעור אינה פוגמת בהתנהלות בית הספר, היא שוללת את זכות הקיום שלו. בית ספר הבנוי להוראה באמצעות שיעורים, בו השיעורים אינם מתנהלים כסדרם, אינו מממש את יעדיו.

באותו אופן שאנו דורשים מנהגים לנהוג בצדו הימני של הכביש, ואנו תובעים מכל אזרח לשלם מסים, הדרישה לשבת בשקט בשיעור היא תנאי הכרחי לקיומו של השיעור כפי שאנו מכירים אותו. כשם שנהג שאינו מסוגל לכך לא יקבל רשיון, כך גם תלמיד שאינו כשיר לעמוד בתביעה זו לא יישאר בבית הספר. כך זה מתקיים שנים רבות. הישיבה בשקט אינה נדרשת לחיים כמבוגר, אבל היא הכרחית לקיומו של בית הספר, אין ברירה אחרת. תלמיד שאינו מסוגל לכך אינו מתאים לבית הספר וייאלץ למצוא לעצמו מסגרת אחרת.

השלמתנו עם התביעה מן התלמידים שלא להפריע נשענת אם כך על שני יסודות. יסוד אחד - למידה מתקיימת בשיעורים כפי שאנו מכירים אותם, ואלה אינם סובלים הפרעות עקביות. היסוד השני - אנו מוכנים להשלים עם העובדה שחלק קטן מן התלמידים לא מתאים ללמידה בבית הספר, וייאלץ למצוא מסגרת אחרת. זה הזמן לציין כי שתי ההנחות הסמויות הללו התבססו בתפיסה הקולקטיבית בטרם נכנסה האנושות לעידן המידע. השינויים שהביא העידן החדש מתבטאים הן באמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשות המורה לצורך מימוש מעשה ההוראה (אם לא בפועל, לפחות בכוח), והן בדרישות שמציב העולם בפני בוגר העומד בשערי עולם הפרנסה. דרישות אלה משליכות על תפקידה של מערכת החינוך ועל משמעותה של נשירה מבית ספר.


יש אלטרנטיבות

רף המינימום לכניסה לשוק העבודה המטפס בעקביות והכלים הטכנולוגיים החדשים, מחייבים אותנו לבחון מחדש את ההנחה לפיה הדרך (בהא הידיעה) ללמד היא באמצעות השיעור כפי שאנו מכירים אותו.

השינוי היסודי והמהותי שמביאה עמה הטכנולוגיה הוא זמינות המידע. המורה אינו בעל הידע הבלעדי, והתלמיד יכול לגשת לידע הדרוש לו באופנים שונים ובזמנים שונים. המורה נדרש אם כך, בעיקר לצורך הכוונת התלמיד והנחייתו. גישה אחת שהתפתחה סביב הנחה זו היא PBL - למידה מבוססת פרויקטים:

בין שאר העקרונות של הגישה, היא הופכת את סדר הלמידה. במקום ללמד את התלמיד ולאחר מכן לספק לו את הצורך ללמידה (השלמת מטלות וצליחת מבחנים), בפני התלמיד מוצב אתגר מעשי כלשהו, אשר ייאלץ אותו ללמוד את החומר הדרוש בדרכו להגשמת המטרה. כיוון אחר הוא בשינוי אופן הניצול של זמן האינטראקציה בין המורה לתלמידים. במקום לספק להם את המידע החדש בזמן השיעור, התלמידים נדרשים ללמוד את החומר לפני השיעור (לרוב באמצעות סרטונים), ובמהלך המפגש התלמידים יכולים להיות פעילים יותר (אם בדיון, פתרון בעיות או כל פעילות אחרת).
גישה המדגימה שינוי משמעותי עוד יותר מלמידה מסורתית היא למידה לשליטה (mastery learning), בה המורה מוותר על שמירה על קצב אחיד בכיתה. כל תלמיד לומד בעזרת סרטונים ומטלות בקצב שלו, והמורה משמש כחונך ומנחה ללמידה, תוך ביצוע בקרה על רמת ההבנה ומידת ההתקדמות של התלמידים. שיטה זו גם מאתגרת את חלוקת הזמן למקטעים בני 45 דקות, המכתיבים למידה של מקצוע אחד על ידי כל התלמידים ברגע נתון.


שיטה נוספת היא הכיתה ההפוכה, עליה כתבתי בפוסט הקודם שלי.




כל אחת משלוש הגישות הללו משנות יסודית את חוויית התלמיד בשיעור ואת הנדרש ממנו. בשלושתן, מצטמצם משמעותית הצורך של המורה למסור מידע לתלמידיו באופן פרונטלי. כתוצאה מכך, ה"הפרעה" לשיעור מאבדת את רוב משמעותה.

כך או כך, שילוב מתודות חדשות המאפשרות לנו לשנות את האופן בו מתנהלים השיעורים, יאפשר לתלמידים נוספים להשאר בין כתלי בית הספר, ויאפשר לנו כמורים, לחדול מלטפח "אי הפרעה" ולמקד מאמצינו במטרות ראויות יותר.

הדפסת סיפור זה
איתמר בנית

מחנך, מורה לפיזיקה ומורה למחשבים במזכרת בתיה. חובב טיולים וצילום.