שיעור בטעויות: רוצים שתלמידיכם יצליחו? למדו אותם להיכשל

1668
שיעור בטעויות: רוצים שתלמידיכם יצליחו? למדו אותם להיכשל

"לא, זו לא בדיוק התשובה, איתמר", "תודה, תמר, מי חושב אחרת?" המורה נותנת לכיתה שאלה וסורקת באצבעה את התלמידים בכיתה – מחפשת את הראשון שישלוף את התשובה הנכונה. היא מדלגת בין הטעויות, "לא, לא בדיוק, רועי", מנסה לא לרפות את ידי התלמידים, אבל עדיין, מחפשת רק דבר אחד – את התשובה הנכונה. 

את מרבית זמננו בהוראה אנחנו מקדישים לעקירה מן השורש של טעויות התלמידים, אך האם זו הדרך הנכונה? מחקרים מוכיחים שההיפך הוא הנכון. כדאי לנו דווקא להדגיש את הטעויות ולתת להן מקום.

 

טעויות תורמות ללמידה

במחקר שנערך בשנת 2009 (Kornell, Hays, & Bjork), השוו החוקרים בין שתי קבוצות של לומדים. הקבוצה הראשונה למדה צמדי מילים שיש ביניהן קשר לוגי, אך לא מאוד אסוציאטיבי, כמו: "לווייתן" ו"יונק". הקבוצה השנייה נחשפה לפני כן לשלב מקדים, שבו הראו לנבדקים את המילה הראשונה בלבד והם נשאלו – מה תהיה המילה השנייה? מאחר והמילה השנייה אינה אסוציאציה חזקה של המילה הראשונה, המשתתפים טעו ברוב המקרים.

לאחר מכן, הראו להם את שתי המילים יחד. לאחר שלב הלמידה, שתי הקבוצות נבחנו במבחן זיכרון – הראו להם את המילה הראשונה והם נדרשו לתת את המילה השנייה בצמד. מה לדעתכם היו התוצאות? מתברר שמשתתפי הקבוצה שניתנה להם הבחינה המקדימה, שבה הם טעו, זכרו טוב יותר את המילים. מסקנת החוקרים הייתה שטעויות תורמות ללמידה.

במחקר נוסף, שבחן הבנת הנקרא של טקסט (Richard, Kornell, & Kao, 2009), קיבלו שתי קבוצות של לומדים טקסט לקריאה. בקבוצה אחת קיבלו המשתתפים שאלות מטרימות לפני שקיבלו את הטקסט, עליהן ענו במשך שתי דקות ולאחר מכן, קיבלו את הטקסט לקריאה למשך שמונה דקות. הקבוצה השנייה קראה במשך עשר דקות ובסיום הקריאה שתי הקבוצות ענו על שאלות הבנת הנקרא. תוצאות המחקר היו שמשתתפי הקבוצה הראשונה, אלה שקיבלו שאלות מטרימות – ומן הסתם ענו לא נכון, כי לא יכלו לענות בלי המידע מהטקסט, קיבלו ציונים טובים יותר. מדוע זה קורה? לפי החוקרים, שוב, עצם הטעות תרמה ללמידה.

את מסקנות המחקרים ניתן ליישם בצורה קלה מאוד בהוראת טקסטים, והיא, לאפשר לתלמידים לקרוא את השאלות על הטקסט ולענות עליהן עוד לפני שקראו את הטקסט. הסבירו לתלמידים שבלי הטקסט כנראה שהם לא יצליחו לענות נכון ובכל זאת, עצם החשיפה והחשיבה על השאלות לפני הקריאה, תסייע להם להבין ולזכור את הטקסט ולאחר מכן לענות נכון על השאלות.

 

תשובתך לא נכונה, כל הכבוד!

ישנה גישה הנקראת "למידה ללא טעויות" (Errorless Learning), שמייצגת את הגישה השמרנית ללמידה של התרבות המערבית ויונקת את שורשיה מן הביהביוריזם הקלאסי. לפי גישה זו, שאותה מתארת קארן מאהון בפוסט שלה על הגישה, יצירת היסטוריה של טעויות אצל הילד תגרום לו להתבלבל ולשוב ולחזור על טעותו (Mahon, 2012).

טענה זו עלולה להיות נכונה, אך רק אם אנו המורים לא נסב את תשומת ליבו של התלמיד לטעות, לגורמים לה, להבנה איפה נוצר הבלבול וכיצד יש להגיע לתשובה נכונה. אם נלמד מהמחקר הראשון – הרגע שבו קרתה הלמידה לאחר הטעות הוא הרגע הקריטי. כאן הלומד נחשף לפער בין התשובה שלו, השגויה, לבין התשובה הנכונה.

משתתפי הקבוצה הראשונה לא חוו את רגע העימות הזה ולא זכו ללמוד מהטעות. החוקרים הסיקו כי זו הסיבה לכך שהישגיהם היו נמוכים בהשוואה לקבוצה השנייה. מובן שאם לא היו מראים להם בשום שלב את המילה השנייה, לא היה להם סיכוי לענות נכון – כך גם הילד שמתבלבל אם לא מסבירים לו איפה הטעות שלו.

ישנה טענה נוספת אותה מעלה מאהון (Mahon, 2012): הזווית הרגשית. לדבריה, טעויות מובילות להתנהגויות רגשיות, אגרסיביוּת ואף הימנעות. אני מוצאת שהטענה שלה דווקא מחזקת את הצד שנגד, שכן כל התגובות הרגשיות הללו נובעות מהיחס שלנו המורים וההורים לטעות.

מחפשים את התשובה הנכונה? נסו לחפש גם את הניסיונות שבדרך

מתרגלים לעשות טעויות

אם נסתכל על דרך הלמידה ביפן, למידת המתמטיקה מבוססת כולה על התחלה מטעות. המורה מתחיל את השיעור במתן בעיה מסובכת לתלמידים, כזו שהוא לא מצפה שהם יוכלו לענות עליה בעצמם. התלמידים פותרים – או מנסים לפתור – במשך זמן מה, בין 10 ל-15 דקות. בזמן זה המורה מסתובב ביניהם ומאתר מגוון של דרכי פתרון.

בסיום זמן הפתרון, המורה מזמין ללוח מספר תלמידים שפתרו את הבעיה במגוון דרכים – כולן שגויות. התלמידים, שמורגלים בסגנון זה, יודעים מראש שהפתרונות שלהם ככל הנראה שגויים. לכן, אין להם חרדה שמה יטעו. הם יודעים שהטעויות שלהם יובילו ללמידה ושעל כך מתבסס השיעור. כל אחד מהתלמידים שהוזמנו ללוח מסביר את הדרך שלו לפתרון.

לאחר מכן, המורה מסביר איפה השגיאה בכל אחת מהדרכים ומשם יוצא להסביר מהי הדרך הנכונה. מעט הזמן שנשאר יוקדש לתרגול. כאן בארץ – ניתן לקחת דוגמה משיטה זו וליישמה לפחות בחלק מהשיעורים. מאחר והתלמידים אינם מורגלים לכך, צריך להקדים ולהסביר ש"היום נלמד בדרך שונה" – הסבר שמתאים לגיל התלמידים כמובן, ולהדגיש שאתם מצפים לכך שיהיו טעויות.

 

איך תעזרו לתלמידיכם ללמוד מטעויות?

אם ניקח את מסקנות המחקרים להוראה היום-יומית – עלינו המורים לתת מקום נרחב לשיח על הטעות ולא לדלג עליה, מכיוון שהיא חשובה ללמידה. אם לא נתייחס אליה כלל, כפי שעושה אותו מורה שמתעלם מתשובות שגויות ומתייחס רק לנכונות – היא עלולה לחזור (כפי שטוענת גישת "למידה ללא טעויות"). לעומת זאת, אם המורה ירחיב את הדיבור על מקור הטעות, התלמיד לא יפעל באופן אוטומטי וידע לא לחזור עליה.

אם אנחנו ננקוט בגישת "ללמוד ללא טעויות", זה לא אומר שלילד לא יהיו טעויות – זה רק אומר שהוא ירגיש איתן רע יותר, כי לא ניתן להן מקום. כל עוד אנו מתייחסים לטעות כאל דבר רע שצריך למגר, התלמיד סופג זאת ולכן כל כך קשה לו להודות שטעה – וכך מופיעות התגובות שמתארת מאהון.

עלינו המורים וההורים לשנות את הגישה שלנו לגישה שאומרת – מטעויות לומדים. המסר צריך להיות – כולם לפעמים טועים וזה בסדר. הטעות תוביל אותנו בסופו של דבר לתשובה הנכונה. האווירה בכיתה צריכה להיות תומכת ומאפשרת לטעות. ראיתי פעם שלט מקסים בכניסה לכיתה שאומר: "בכיתה שלנו מותר לטעות!"

ביום-יום, כאשר אתם שואלים שאלות במהלך השיעור, בדקו את עצמכם: מה תגובתכם לתלמיד שעונה לא נכון? האם אתם מתעלמים מהטעות ועוברים הלאה לתלמיד הבא עד שמישהו קולע נכון? אם כן, נסו להכניס התייחסות משמעותית גם לשגיאות ולהבין יחד עם התלמיד – היכן שגה ומדוע? יש להניח שהוא לא היחיד בכיתה ששגה באופן דומה. כדאי לרדת לשורש הטעות על מנת שלא תחזור על עצמה ולאפשר לתלמיד בסוף התהליך לתקן את תשובתו. כל זאת בדרך מכבדת, עם המסר הברור שמותר לטעות וכי מטעויות לומדים.

ומעבר לכך, לא רק בהוראה – החיים שלנו צרופים טעויות וכישלונות – חלק מהלמידה זה לדעת להתמודד עם האכזבה, לקום ולנסות שוב. אם אנחנו לא רוצים לגדל ילדים שנמנעים מעשייה בגלל הפחד מכישלון, עלינו ללמד אותם איך להתמודד איתו.

 

  • הכותבת היא דוקטורנטית לחינוך באוניברסיטת בר אילן. הכתבה נכתבה בעקבות השתתפות בקורס "קוגניציה ומטה קוגניציה של תלמידים", במסגרת התוכנית למדעי הלמידה וההוראה. מרצה: ד"ר ורד חלמיש.
הדפסת סיפור זה
אורנה הייזמן

כיום דוקטורנטית לחינוך באוניברסיטת בר-אילן. תחומי עניין - הכוונה עצמית בלמידה. הבניית ידע. PBL. חינוך דמוקרטי.

מורה ומחנכת. עבדתי 6 שנים כמורה ומחנכת בניו זילנד. שנה אחת כמורה וחונכת בבית ספר דמוקרטי הוד השרון. רכזת פדגוגית בפרוייקט פאקט.