המדריך למקצוענות שיתופית - חלק ב': שיתופי הפעולה החינוכיים עולים כיתה

1817
המדריך למקצוענות שיתופית - חלק ב': שיתופי הפעולה החינוכיים עולים כיתה

"שיתוף הפעולה הזה הונחת עלינו מלמעלה", התגובות הראשונות של מורים במחוז אונטריו למה שקראו במחוז "קהילות מקצועיות לומדות" לא היו נלהבות. הקהילות, בהן נדרשו המורים לשתף את עבודתם וציוני תלמידיהם עם מורים אחרים, לא נולדו סתם ככה יום אחד. מנהלי המחוז הבינו ששיתופי פעולה ועבודה משותפת בין צוותי חינוך הם הדרך להצלחת המערכת ולחינוך ילדי המאה ה-21, אבל הביקורת כאמור לא איחרה להגיע: "ברגע שזו הוראה מלמעלה, לא מדובר במשהו שיתופי", התלונן אחד המורים. איך בכל זאת הצליחה ההנהלה להוביל שינוי משמעותי במערכת החינוך במחוז אונטריו? מיד נספר.

לכל הכתבות במדריך למקצוענות שיתופית:

הדרך הנכונה לשתף פעולה

מחוז אונטריו הוא אחד מתוך חמישה מקרים אשר נבחנו במחקר גדול וארוך טווח שערכו אנדי הרגריבס ומייקל ט. או'קונר, במטרה למצוא את הדרכים השונות ליישום שיתופי פעולה יעילים ופוריים במערכות החינוך. סיפרנו לכם כבר על המקרה של הונג קונג בכתבה הראשונה בסדרה. השניים מדגישים כי הדרך להצלחה היא לא שיתוף פעולה מקצועי, אלא מקצוענות שיתופית. מה ההבדל? שיתוף פעולה מקצועי מתייחס לאופן שבו מורים משתפים פעולה בדרכים שונות, אך מקצוענות שיתופית מתווה את הדרך כיצד לשתף פעולה בצורה עמוקה יותר ובדרכים שהשפעתן גדולה יותר. זהו כלי ארגוני מתקדם, המתייחס לאופן בו מורים ואנשי חינוך משנים את ההוראה יחד, כדי לעבוד עם כל התלמידים ולפתח חיים מספקים ומלאי משמעות, תכלית והצלחה.

מקצוענות שיתופית כוללת דו שיח מעמיק ולעתים תובעני, משוב כן ובונה וחקירה שיתופית מתמשכת, אשר תוצאותיה מוטמעות בתרבות ובחיים הבית ספריים ומובילות את אנשי החינוך לדאוג ולהתייחס זה לזה בסולידריות כאנשי מקצוע עמיתים, תוך שהם עוסקים בעבודתם המאתגרת ביחד ומגיבים לתרבויות השונות של תלמידיהם, לחברה ולעצמם.

כדי להבין את הבסיס למקצוענות השיתופית ואת הדרך להטמעתה בפועל, מתייחסים הרגריבס ואו'קונר לשתי גישות לשיתוף פעולה, שהן למעשה גישות רחבות יותר, העוסקות בשיפור מוטיבציה בארגונים, תיאוריה Y ותיאוריה X:

1. תיאוריה X: בשנת 1960 הציג מקגרגור (McGregor) מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסט תיאוריה הנוגעת לשתי גישות ניהול שונות למוטיבציה האנושית. מנהלים הפועלים לפי תיאוריה X, טען מקגרגור, מאמינים כי יש לפקח על אנשים ולדרבן אותם באמצעות תגמולים ועונשים חיצוניים (שכר, תנאים, הטבות, בונוסים). אי אפשר לסמוך עליהם שידרבנו את עצמם לבד. תיאוריה זו זוכה לתמיכה ולהסכמה ניכרות גם היום בקרב מי שתומכים בשוק תחרותי בין בתי הספר, בהערכת מורים וביצירת מסגרות עבודה המנווטות מהראש למטה.

2. תיאוריה Y: נשענת על גישת יחסי האנוש שהחלה בשנות העשרים, אז גילו שני חוקרים בפרבר הות'ורן שבשיקגו כי כאשר ניסו לשנות את תנאי התאורה והטמפרטורה שבהם עבדו פועלי מפעל בקו הייצור, השתפרו ביצועי הפועלים, גם כאשר התנאים השתנו לרעה (Roethlisberger and Dickson, 1939). האם התאורה היא שהעלתה את הביצועים? לא ממש. העניין היה שבזכות החוקרים שנכנסו למפעל, סוף סוף מישהו בא ושאל את אותם פועלים מה הם צריכים, התייחס אליהם כאל בני אדם וניסה לשפר את התנאים שלהם. מישהו הקשיב להם.

צ'רלי צ'פלין מתאר בדרכו את תקופת המפעלים, אשר הובילה חוקרים לבדוק מוטיבציה של עובדים

מורים מובילים שינוי

אז מה הדרך הכי טובה לניהול - תיאוריה X או תיאוריה Y? תיאוריה X מתייחסת לתשלום עבור ביצועים, למבנה, לדיוק ולתגמול חיצוני. חסידי תיאוריה Y מאמינים בפיתוח ובתמיכה של עובדים שנתפסו כאמינים, כשירים וחרוצים. הם ישקיעו בבניית מערכות יחסים, אמון והגדלת שביעות הרצון הפנימית במקום העבודה. מחקרים הוכיחו כי כאשר מדובר בעובדים אשר צריכים להפעיל שיקול דעת ברמה גבוהה בעבודתם – במקרה שלהם תמריצים חיצוניים לא רק נכשלים, אלא אפילו מביאים לירידה בביצועים.

המורים באונטריו הוכיחו את טענתם של חסידי תיאוריה Y. הדרך לגרום להם להגדיל ראש ולהעלות את רמת ההוראה שלהם – לא היתה בדרך של הנחתות מלמעלה. זה היה צריך להגיע מהם. וזה אכן הגיע – יחד עם ההובלה מהמחוז התחילו מורים לקחת את העניינים לידיים, להקים בעצמם קהילות מקצועיות לומדות וליזום שיתופי פעולה ושינויים בעצמם. מדובר במחוז שבו היו הרבה תלמידים ממוצא אינדיאני שמאוד התקשו להשתלב במערכת. רק 53% מהם היו מסיימים את בתי הספר וגם זה, עם ציונים נמוכים מאוד.

אחת הדוגמאות המעניינות במיוחד היא זו של סטיב, מורה ומאמן הוקי קרח, אשר מלמד באקדמיה להוקי במחוז. דרך ההוקי הוא הגיע לתלמידים רבים, כשהצליח לקשר את ההוקי לתחומים במדעים ובמתמטיקה ולגרום לתלמידים מתקשים לעלות על המסלול להצלחה. "כשאתה מקבל ילד שכבר נמצא על המסלול להיכשל ואתה יכול לקדם אותו והוא אפילו מתלהב מזה – זו הסיבה שאני כאן", אומר סטיב. אחרי ההצלחה אצלו – הוא פתח קהילה מקצועית לומדת והפך את השיטה שלו לפרקטיקה פעילה מאוד במחוז.

שתי הגישות השונות, תיאוריה Y ותיאוריה X עדיין חיות וקיימות בתחום החינוך כיום ואף שמטוטלת הרפורמות החינוכיות נעה הלוך ושוב בין שתיהן, אף אחת מהן אינה צפויה להיעלם לגמרי. היום ברור שאין צורך לבחור בשיטה אחת. הדרך היא שילוב של שתיהן. אם אתם מאמינים באנשים, חושבים טובות על תלמידיכם, מונעים מתשוקה לעבודתכם ותמיד מנסים לזכור להודות לאנשים על מאמציהם, יש בכם היבטים רבים מתיאוריה Y.

אם אתם מונים את הצעדים שאתם עושים מדי יום ומשתמשים במכשיר כדי לבדוק מה אתם עושים, אם אתם מכינים רשימות של מטלות לעבודה או לקניות, אם אתם מקפידים על היצמדות ללוח זמנים ואם אתם מצמידים מדבקות ותמונות לקיר כדי לחגוג את ההצלחות של תלמידיכם, יש בכם גם היבטים של תיאוריה X. לכן, עלינו לבחון לא רק את המאפיינים של תיאוריה X ותיאוריה Y בנפרד, אלא, בדומה לכרומוזומים, לבדוק כיצד הם פועלים בשילוב זה עם זה.

עורכי המחקר: אנדי הרגריבס ומייקל ט. או'קונר

מה הקשר בין X, Y ומקצוענות שיתופית?

אנדי הרגריבס, אחד החוקרים במאמר, עבר בעצמו תהליך בין שתי התיאוריות הללו, שהוליד את ההבנה הגדולה שלו בצורך במקצוענות שיתופית. לפני 10 שנים הוא היה לחלוטין איש תיאוריה Y, מאמין באמון, במערכות יחסים ובנחישות עצמית בקרב אנשי חינוך. הוא לא האמין כלל בהכוונה לשיתוף פעולה, מכיוון שהדוגמאות שחווה בעבר היו מאוד מאולצות ובכפיה מלמעלה – המורים מקובצים יחד בסוף יום עמוס ומעייף של עבודה ומתבקשים להתבונן בגיליונות של הישגי תלמידים ולזהות פערים וצרכים בהם יש לטפל – כדי להעלות את הישגי בית הספר והמחוז.

הרגריבס מאמין בשיתוף פעולה שיבוא ממקום פנימי של אנשים – אשר יניעו שיפור ביחד, בעצמם. עם זאת, בשילוב של תיאוריה X, פיתח שיטות מאוד מובנות שיעזרו לשיתוף הפעולה הזה, כמו פאזלים, שלישיות-עבודה ואפילו מופע שהמציא, אשר מחלק את הקהל לשתי קבוצות המגיבות להצהרה שנויה במחלוקת (למשל, האם מנהיגות חינוכית השתנתה כשנכנסו יותר נשים לתחום? "בטח שכן!" / "ברור שלא!" צעקו בקהל).

חוסר במבנה מסוים לשיתופי הפעולה ובמישהו שיוביל אותם, יגרמו להשתלטות של אנשים מסוימים על רוב השיחה, למצבים בהם אין הקשבה אמיתית או למצבים של ביקורת באופן אישי, במקום ביקורת מקצועית. בנוסף, ללא הובלה - הקבוצות נוטות להיות הומוגניות, מכיוון שאנשים נוטים להימשך לאלו שדומים להם - בעלי תחומי עניין דומים, מורים לאותו נושא ואפילו, יש לציין, אנשים השייכים לאותן קבוצות זהות אתניות.

כמה אמון (רכיב של תיאוריה Y) כדאי לתת ביחסי העבודה, אם כן? ומצד שני – כמה חשוב להגדיר מבנה וכלים (רכיבים של תיאוריה X) לעבודה? התרשים הבא מגדיר את הדרך הנכונה למקצוענות שיתופית:  

חוסר שיתוף פעולה (אמון נמוך, דיוק נמוך)

חוסר שיתוף פעולה הוא תרבות הוראה שעלינו להשאיר ככל הניתן, מאחור. הוא מבודד את המורים מרעיונות חדשים וגורם להם להרגיש חרדה כלפי עצמם וקנאה או חשדנות כלפי אחרים. אין שום מסגרות עבודה ברורות לפגישות, לתכנון או לקבלת החלטות ואין דרכים לשתף ולתת משוב על העבודה בפועל. השיפור מתעכב, המורים מוצפים ומתייאשים, האיכות מידרדרת ומורים רבים בוחרים לעזוב.

שיתוף פעולה מאולץ (אמון נמוך, דיוק גבוה)

שיתופיות מאולצת "מונחתת" על המורים מלמעלה ודורשת עבודת צוות לצורך הטמעת דרישות שנקבעו על ידי אחרים. היא אינה מצליחה לשמר מוטיבציה או כל דבר אחר מלבד צייתנות שטחית. יש בה סיכון גבוה ותפוקה נמוכה והיא גורמת למורים לעזוב את בית הספר או את המקצוע עצמו.

שיתוף פעולה בלתי רשמי (אמון גבוה, דיוק נמוך)

שיתוף פעולה בלתי רשמי בונה מערכות יחסים חזקות ומתמשכות, תומך בשיח מקצועי ומשמר את המוטיבציה של המורים. עם זאת, הוא נוטה להתקיים רק כשיש זיקה חזקה בין המורים לבין עצמם ולבין הערכים והסגנונות שלהם ומתקשה לתרגם את השיח המבטיח לכדי פעולה חיובית.

מקצוענות שיתופית (אמון גבוה, דיוק גבוה)

מקצוענות שיתופית היא הדגם המוצלח ביותר של שיתוף פעולה מקצועי: המורים נמצאים במערכות יחסים חזקות, בוטחים זה בזה ומרגישים חופשיים ליטול סיכונים ולעשות טעויות. היא כוללת כלים, מבנים ופרוטוקולים של מפגשים, אמון, משוב, תכנון וסקירה, שתומכים בפעולה מעשית ובשיפור מתמשך בעבודה המשותפת.

 

איך מגיעים למצב של מקצוענות שיתופית? בכתבה הבאה נתאר חמישה מקרים בבתי ספר בעולם, של הצלחות גדולות וחשובות – אשר הגיעו בעקבות מקצוענות שיתופית.

הדפסת סיפור זה
הילה יגאל-איזון

עורכת המגזין "הגיע זמן חינוך" ועורכת תוכן ותיקה בתחום החינוך והמשפחה. אמא לשניים. בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בייעוץ ארגוני למוסדות חינוכיים. יוזמת ומנחה ב"מכתוב", סדנאות כתיבה ייחודיות לצעירות בסיכון. יוצרת הפרויקט "100 ישראלים קטנים" ב-Xnet, אשר מביא את הישראליות מנקודת מבטם של בני 7-8 מיוחדים מצפון ועד דרום ופרויקט "הילדים של אף אחד הם הילדים של כולנו" ב-ynet לתמיכה בילדים בסיכון שהוצאו מביתם, אשר גייס אלפי משפחות חדשות למעגל האומנה בארץ. מוזמנים להכיר כאן