דברים שלמדתי בשנתי הראשונה אחרי ההסבה

3664
דברים שלמדתי בשנתי הראשונה אחרי ההסבה

אני, מורה. בדיוק כמו ספרו של אייזיק אסימוב, "אני, רובוט" העובדה שאני מורה נשמעת לי גם כעת מדע בדיוני (לא התבלבלתי, I Robot היה ספר מופת עוד בטרם הפך לשואב אבק). כבן למורה ומנהלת חטיבת ביניים בגמלאות, לא יכולתי לחשוב על מקצוע רחוק יותר עבורי בעת פרישתי מצה"ל, לפני כארבע שנים. חלק מחבריי פנו מיד עם פרישתם למסלול זה, נוספים היו צריכים להבשיל, כמוני. בכתבה זו ארצה לשתף בדרך, בחוויה ובהוראה.

 

איך ומתי צלצלו הפעמונים?

אני מודה כי תחושת הפחד מההחמצה (Fear of missing out) של דור ה-Y נדבקה אלי במקצת. האורות באזרחות נצנצו, ההצעות החמיאו, רכב העבודה היה חדש ומפנק יותר ואפילו בנותיי יכלו לנהוג בו. גם המשכורת, כפי שתוכלו להניח, לא התבססה על הטבלאות של משרד החינוך. ועכשיו מגיע שלב הבעות הפליאה, או "מי, לעזאזל, עוזב את החברה הזו?" השנה הראשונה באזרחות הייתה מלאת אדרנלין. ובכל זאת, משהו היה חסר, מרכיב נסתר נעדר לו. שאלות של מהות עלו, חלקן פילוסופיות וחלקן פרקטיות ממש. תובנות החלו להתגבש, התהליך לקח זמן ומשם עד להחלטה עוד כשנה.

לאחר כמעט שנתיים, עזבתי את החברה כשחרטום הספינה פונה לחינוך. מתוך תפיסה עקרונית על פיה אני מעוניין שבנותיי ונכדיי/נכדותיי (לעתיד) יחיו בישראל, בחברה נכונה יותר. חברה הפועלת ומתקיימת על בסיס ערכים איתם אני מזדהה, בהם אני מאמין, אותם צריך להנחיל ולחזק. בניתוח שלי, ניתן לתרום לכך בשתי דרכים - בפוליטיקה (רחמנא ליצלן) או השפעה דרך חינוך הדורות הבאים של ילדינו ונערינו. אחת התופעות הפסולות בעיניי, שהולכת ופושה במחוזותינו, היא תופעת ה"שמישהו יעשה". לא אני, לא בני ביתי, לא חבריי הקרובים. "מישהו". ובכן, החלטתי שאני אהיה אותו "מישהו" ואתן מבינות כבר, בחרתי בדרך השנייה. נו, לפחות שאמא תהיה גאה.

 

לאחר שנים בהייטק מצאתי את עצמי פונה אל עבר שעריו של בית הספר 

יוצאים לדרך

שנת ההסבה הייתה שנה מופלאה! מבין שלל המוסדות המצוינים המציעים תכניות הסבה, נפלה בחלקי ההזדמנות להתקבל לתכנית משותפת עם קרן טראמפ - לטיפוח מצוינות בהוראת מתמטיקה ופיזיקה, בפקולטה לחינוך של בבית ברל, תחת ניהולה של האחת והיחידה דר' תילי וגנר. למדתי במסלול להוראת הפיזיקה, במקביל רץ מסלול להוראת המתמטיקה, וכמה יחידי סגולה למדו בשניהם גם יחד.

הייתה לי הזכות ללמוד עם מיטב המורים, בחברתם של מיטב "הנוער" בני החמישים פלוס ומינוס. כולנו מהנדסים ומהנדסות, בעלי תואר שני, חלקנו פורשי צה"ל וחלקנו פורשי תעשיית ההייטק. יחדיו, מאגדים מאות שנים של ניסיון חיים, חוויות רבות ומגוונות, הישגים אישיים ומקצועיים. אך הדבר המשמעותי והחשוב ביותר - היותנו חולקים תפיסת עולם דומה. רוצים חברה בעלת ערכים משותפים עליהם גדלנו, בהם אנו מאמינים, ומתכוונים להנחות לשם את תלמידנו. משותפת לנו תשוקה אמיתית לתחום הדעת אותו אנו מלמדים, מי פיזיקה ומי מתמטיקה. אנו מאמינים שזה הבסיס, כדי לעורר אהבה לתחום הדעת בקרב תלמידנו, ראשית עלינו כמורים לאהבו.

 

מרעיון למעשה

שנת ההסבה חלפה במהירות; חוויה מעשירה ומרתקת, ברמת ההתפתחות האישית שלי, כמו גם בהכנה המקצועית להוראה. זכיתי באמת למורים מרשימים. נחשפתי לנתיבי חשיבה אחרים ומעניינים, לזוויות מבט לא מוכרות, לרעיונות חינוכיים חדשניים שלא הכרתי. גם בתחום הדעת, התעמקתי שעות על גבי שעות. מדקדק על קוצו של רעיון פיזיקלי, על דרך הוראתו, על דרך הנגשתו לתלמידים. סלי התמלא רעיונות הוראה כרימון, מהדגמות אמפיריות ועד שלדים למערכי שיעור.

חיכיתי לימי הלימוד וההתנסות בכיליון עיניים. ביה"ס השש-שנתי "עמיאסף", שליד מכללת בית ברל, הכניסנו בצל קורותיו, חיבקנו באהבה ואפשר לנו בסבלנות להתנסות בכיתותיו, ללמוד, לטעות. גם כאן ליוו אותנו מורות מנוסות, מדריכות מורות, מנטוריות, רובן ככולן ראויות להערכה ולהערצה!

"כמה הוא רומנטי ותמים", אני שומע אתכן, המורות הוותיקות, מציינות לעצמכן. "בית הספר הוא לא צבא וגם לא חברת הייטק. בני הנוער אינם חיילים שסרים למרות, וגם לא עובדים המצפים לאקזיט". אתן צודקות, כמובן. אם כי לא לחלוטין, בואו נשמיט את הקטע על הרומנטיקה והנאיביות. אכן הגענו "למערכת" בהתרוממות רוח, אך בו בעת ריאליים ועם המון כוונות חיוביות, לתרום. להשפיע. ידענו שלא הולך להיות פשוט ובוודאי לא קל. 

לימודי ההסבה היו משמעותיים ומעשירים והכינו אותי לקראת הכניסה לכיתה

המציאות עולה על כל דימיון גם זה הפרוע

שנת הוראה ראשונה! זהו, הכיתה תחת שרביטנו. המנחה שלי מההסבה לא נמצאת כאן לרמוז עם העיניים על ההבדל בין דרך להעתק או לתת משוב מיידי; רגע, ולמה הם שואלים שש פעמים את אותה השאלה, אחת אחרי השני? ומה אני עושה עכשיו עם התלמידה שנחנקת מדמעות באמצע המבדק? וואי וואי, כנראה פגעתי לה בכבש"ה (כבוד, בטחון, שייכות, הצלחה)! איפה מדריכתי לגבי ניהול כיתה כשצריך אותה? תגידו, גם אצלכן יש כמה תלמידים שבמקום לחזור על החומר בקיץ, עברו קורס מזורז במציאת קצוות עצבי המורה?

אה, וההפתעות! השנה, אני כבר אקבל אותן בהבנה, אני מקווה. סדנת הגיבוש השכבתית נופלת בדיוק על השיעור הראשון במגמה? לא, לא צריך ליידע אותי. מבחן רמה במתמטיקה בשעות 1-2, איך זה קשור אלי? הרי אני מלמד בשעות 3-4. אההה! יש תלמידים עם תוספת זמן, חצי שעה תוספת, ועוד חצי שעה להגיע למעבדת הפיזיקה. לחצי מהכיתה יש תוספות? וואללה?

יכולתי להמשיך (בסך הכל שנה אחת של ניסיון), אבל אתן הרי מכירות את כל הדוגמאות הרבה יותר טוב ממני. לא אשקר. השנה הראשונה לא הייתה פשוטה. אם לומר את האמת, הייתה זו שנה די קשה. מורה – זה התפקיד הקשה ביותר, התובעני והמאתגר מכל מה שחוויתי ב - 49 שנותיי. והאמינו לי, יש לי בסיס איתן להשוואה.

שנת ההוראה הראשונה הייתה שנה של למידה, חוויות, אתגרים ולא מעט קשיים

אני מסתכל עליכן, המורות הוותיקות (ומבחינתי מעל שנתיים בהוראה כולכן כאלה) ואומר - שאפו! אין כמוכן, איך אתן מצליחות. איך אתן מחזיקות! גם אני רוצה. אני רואה מורות ומורים שעושים קסמים. ממש כך. גם אני רוצה. ובמקביל, בקשה קטנה לי אליכן ואליכם; אם מורה חדש מגיע, צעיר כבן 49 ומתלהב, תניחו שיש לו קצת מטען מהחיים. יש ניסיון, יש עבר. הוא נושא זאת בתוכו, זה חלק ממי שהוא. זה לא בהכרח האגו שקופץ. הוא רגיל לפעול על פי קודים שאפיינו את הסביבה בה נכח עד כה, לאו דווקא אלו של סביבת בית הספר. עכשיו, הכל עוד חדש לו. תעזרו לו ללמוד את המעטפת. תסבירו לו בסבלנות איך משגיחים על מבחן שכבתי ומה מצופה מבוחן ניטרלי. תשתדלו לשתף אותו בתהליכים, לשאול לדעתו. אולי תגידו, למי יש זמן? צריך להכיל גם אותו בנוסף לכל התלמידים?! חברים יקרים, אני מבטיח שרק טוב יותר יהיה לכם ולו. בבקשה, תנו לו צ'אנס.

 

סיום שהוא בעצם התחלה

אם טרחתם וקראתם עד כאן, אציין שנימת הסיום אופטימית היא. איני מצטער לרגע על החלטתי ועל התהליך. מצאתי מורים מדהימים, אנשי חינוך לעילא. מצאתי תלמידים שזקוקים להכוונה. "המורה, אתה היחיד שאני מקשיב אצלו בשיעור"; "המורה, יודע מה, עכשיו בסוף השנה, אני מבין כבר את הראש שלך. אתה ממשיך איתנו שנה הבאה?"

אז תגידו אתם, זה לא שווה יותר מאשר הרכב מהעבודה?

הדפסת סיפור זה
גיא זמיר

מקולמוסו של מוסב להוראה