מכתב למתמחה המתחילה

4439
מכתב למתמחה המתחילה

אני זוכרת את הרגע הזה, כשהייתי במצבך. כמה התרגשות, כמה פחד, כמה ציפיות. כל כך הרבה מנסים להכין אותנו לרגע הזה – רגע הכניסה להוראה. ואין דבר המכין באמת לקראת "הדבר האמיתי". ספרים נכתבו, סרטים צולמו ונעשו רבבות מחקרים בנושא – דמות המורה; משמעות קיומה בחיי התלמידים, תדמיתה העשויה להתפרש לשני קצוות – זו שמשנה את חייהם של תלמידיה, או זו ש"מחרבת" את התשוקה ללמוד בקול מאוס וכוס קפה פושר בידה (הסטיגמה היא לצורך המחשה בלבד). מה האמת? וכמה חלמנו לאורך הדרך על דמות זו כפי שאנחנו נייצג אותה. וכעת, כאשר הקיץ מתקרב לסיומו ו"ספטמבר הראשון" עומד להגיע, זה וודאי נראה גדול מאד עד כדי בלתי נתפס. אני יודעת.

הייתי בסירה הזו יחד איתך. ההתקרבות לחוף המיועד אכן מלחיצה. ואומר לך דבר ראשון – אין זה משנה כמה ניסית להתכונן, הרגע הזה, של הכניסה להוראה, הוא ייחודי ובעל פוטנציאל להיות דברים רבים. אך היי בטוחה שזהו לא "רגע"; אלה החודשים הראשונים, אפילו השנים הראשונות. זהו מקצוע שלוקח זמן להבשיל בתוכו, אל תמהרי ואל תרוצי, כי לא נהיים מורים ברגע, ובוודאי לא מורים משמעותיים ומלאי חיים.

השנה הזו נראתה לי בלתי אפשרית, ובכל זאת עברתי אותה. ולא סתם עברתי אותה – אלא בהרגשה טובה. כהתחלה, הייתי אומרת שהייתה לי שנה נפלאה, מלאה בטעויות והתנסויות, יצירת קשרים חדשים, חוויות מלמדות, וגם כמה "מורידות". כמעט ולא נעים לי להודות שהיה לי טוב, והרי זה חורג במעט מהסטטיסטיקות המראות כי השנה הראשונה היא לא קלה כלל, ואף מושא וסיבה לנשירת מורים רבים מהמקצוע. ובכל זאת, אני מודה, הייתה לי שנה טובה, שבה ראיתי את עצמי פעמים לא מעטות ממשיכה ומלמדת לטווח ארוך מאוד. זה נפלא להרגיש כך, ובמקביל לזכור את הקשיים ואת הפחד שהיו לי בהתחלה. אני לא מנסה להוכיח ש"שרדתי" את הסטטיסטיקות, אלא  להראות שהדברים מורכבים, וחבל לתת לחששות לנהל את תחילת הדרך שלנו במקצוע הזה.

תעשי את הדברים בקצב קצת יותר רגוע ואל תזנחי את מה שעושה לך טוב

ההתחלה שלי בבית הספר הייתה ניסיון אחד גדול שלא לעשות פשלות. הגעתי לפני כולם לבית הספר ויצאתי אחרונה, התלבשתי בצורה שנראתה לי רשמית כדי לנסות "להרחיק" את עצמי מהתלמידים, עבדתי עד השעות הקטנות של הלילה, כל לילה, ורשמתי משימות ותזכירים בכל כך הרבה יומנים עד שכבר שכחתי איפה רשמתי מה. כל זה נבע מהלחץ האדיר שלי והניסיון לבצע את כל משימותיי.

התקבלתי לעבודה כמורה לספרות במשרה מלאה, ובמקביל חינוך כיתה יא', ולא סתם, כי עם כיתת עולים. בנוסף לכך, התבקשתי להגיש את תלמידי יב' לבגרות החורף בספרות, וגם להגיש לבגרות הקיץ את העולים של שכבת יב'. לא ידעתי איך לעכל את כל זה. לפעמים אני לא מעכלת עד עכשיו. והנה, השנה הסתיימה. קשה להאמין כמה מהר הזמן חולף בזמנים של משרד החינוך. וכמה עברתי בזמן הזה.

בהתחלה ניסיתי להגיע כמה שיותר מוכנה. בניתי מערכים מגוונים, רשמתי לעצמי מה הספקתי בכל שיעור כדי לזכור ולבצע מעקב, הכנתי טבלאות ותרשימים ומה לא. לקח לי זמן להבין שההתנהלות שלי מובילה אותי לכדי חולי וייאוש. התעייפתי מהר מאד מהשיטה של "לפתוח ולסגור" את חדר המורים, והורדתי מעט הילוך אך לא תשוקה. הבנתי שלא הגיוני לעבוד סביב השעון מבלי לחיות את חיי במקביל – למדתי לעשות את הדברים בקצב קצת יותר רגוע, ולא לזנוח את מה שעושה לי טוב. למרות התחושה שאני לא מוכנה במאה אחוז לכל שיעור ושיעור (יש כל כך הרבה כאלה!), הבנתי שאם אני מגיעה הביתה בשעת ערב ואין לי כוחות להכין לפרטי פרטים את מערכי השיעורים למחר, הלוא איאלץ לחשוב על פתרון ברגע האחרון. וכך למדתי את "אמנות האלתור", שסייעה לי לא מעט. האלתור מבוסס על היכרות עם תכנית הלימודים וידיעת החומר, ובמקביל אי ידיעה מוחלטת של מתודת ההוראה בשיעור מסוים שמאלצת אותך לזרום במהלך שיעור בכיתה מסוימת בהתאם לרעיונות ספונטניים; זה יכול להפוך לסיפור הצלחה או לכישלון מפואר, וגם סתם להישאר במעין סטאטוס של "שיעור סטנדרטי". אבל יש לציין כי גם השיטה הזו לא תמיד מומלצת, ותלויה מאד באופי שלנו כבני אדם. פעמים רבות הרגשתי שאני ב"מבוי סתום" ואין איש שיוכל להסביר לי איך ללמד. לכל כיתה וכל ילד מתאימות שיטות אחרות, ואת הניסוי והטעיה האלה גיליתי שעושות גם מורות ותיקות ממני, ונרגעתי.

זהו מקצוע שלוקח זמן להבשיל בתוכו - אל תמהרי ואל תרוצי - כי לא נהיים מורים ברגע

גם שעות החינוך היו חידה בעיני, ועדיין. מהו החינוך הנכון, כיצד למלא כראוי את שעות החינוך שלי עם הכיתה, כיצד לייצר הפרדה בריאה ביני לבין התלמידים במקביל לקרבה שאני מאמינה בה (גבולות, גבולות!), מה משמעות ה"חינוך" גם כמורה מקצועית בכיתות השונות ועוד שאלות רבות מספור העסיקו אותי בשנה הזאת. אני מודה שהגעתי למקצוע הזה יותר בגלל המילה "חינוך" ופחות בגלל שהתחשק לי להעביר את הידע הספרותי שלי הלאה, אבל במקביל למחקרי אודות מהות החינוך, הבנתי שהדיסציפלינה, עם חשיבותה הרבה כשלעצמה, היא למעשה מצע העבודה שלי כדי לחנך ולהעביר הלאה את הערכים בהם אני מאמינה, ושעולים בקנה מידה יחסית אחד עם ערכי בית הספר כפי שהצטיירו בפני. ובלי קשר, עם כל חוסר האהדה העקרוני שלי כלפי הבגרויות – כמה נהדר לראות תלמיד מצליח, עובר מבחן, מגלה על עצמו שהוא מסוגל לעמוד בהישגים שבסך הכול יועילו לו בחייו. אכן, השנה הזו הייתה מלאה בתהיות וניסיונות חיפוש אחר ה"אמצע", האיזון בין החוטים השונים.

בתוך כל רגעי החקר האלה, בסופו של יום יש את המגע הייחודי שבין המורה לתלמידים, והוא מתרחש בתוך הכיתה – עולם מחקרי שלם שניתן לכתוב אודותיו ספרים שלמים. כמה פעמים נכנסתי לכיתה ולא הצלחתי להתנתק ממצב רוחי העכור שליווה אותי, על אף שידעתי שרצוי להשאירו מאחורי. כמה מאבקי כוח בלתי רצוניים עם תלמידים מתנגדים, שלא אחת ערערו את תפיסתי בנוגע לעבודתי ולמה שאני מבקשת לעשות בעצם. האם זו הדרך הנכונה? האם אני, שלא יכולה כרגע להוציא אותם מבין ארבעת הקירות לחקור את הסוואנה באפריקה, עם כל הרצון הטוב שלי, מסוגלת לגרום להם להסתקרן לגבי משהו, להשתתף, לומר דבר טעם? וכמה פעמים לא הצלחתי להגיע אפילו לפואנטה מרוב עיסוק בהתנצחויות מול תלמידים שיכולים להיות חוצפנים, משועממים, חסרי רסן ומכורים-לטלפון? וכל זאת במקביל לרגעים יפים של קרבה, של התרגשות מדברים שנאמרו על ידי תלמיד או תלמידה בלתי צפויים. יש בכיתה רגעים קסומים, רגעים מאד "רגילים", יומיומיים, וגם רגעים פחות נעימים. גם כאן – המסר הכי גדול שלי יכול להיות רק לנסות ולהתמסר למסע הזה.

מכל רגע כזה או אחר הרגשתי שלמדתי משהו. גם כשצחקתי עד דמעות (קרה לא אחת) וגם כשנפגעתי עד דמעות ואז ניסיתי לשכנע את עצמי זמן רב ש"זה לא אישי" (אני באמת מאמינה בזה. פשוט אנחנו, המורות והמורים, אנחנו בני-אדם, את מבינה? ואז לא קל לעשות את ההפרדה, וזה בסדר). מה נכון ומה לא נכון? איש אולי לא יוכל לומר בוודאות. כי למרות שאני בהחלט ממליצה לך להקיף את עצמך באנשים טובים ובקולגות שאת מעריכה כדי לשתף, לדבר ולהתייעץ בכל נושא, את רוב הרגעים האלה שלך מול הכיתה תחוו רק את והתלמידים, ואת חשבון הנפש את תשאי אתך לכל מקום עד היום בו תרגישי שאין לך מה ללמוד יותר – אז יהיה זה הסימן עבורך שסיימת את עבודתך. כי למעשה, בעיני, מורה לא מפסיקה ללמוד לעולם. הכול דינאמי – ובאמת, זאת אני יכולה להבטיח לך, לא משעמם. אין יום הדומה לקודמו. זו אחת הברכות הנהדרות של מקצוע ההוראה.

וכעת, בהתבוננות אחורה על השנה הזאת ונסיוני ללמד את הילדים, להיות עבורם דוגמה ולהעביר להם מסרים ערכיים בהם אני מאמינה - האם הצלחתי? מה עבר הלאה? האם עוררתי מחשבות ורגשות בתלמידים? השאלות האלה נותרות "באוויר" וללא מענה. במסע הגדול שאת יוצאת אליו, הדבר  הבא החשוב שתלמדי הוא לעשות לשם העשייה, לא לשם הפירות – ליהנות מהדרך, להיות אותנטית, להתמקצע בכל יום קצת יותר. למסע הזה את יוצאת. חייכי.

(הכתבה מנוסחת לשון נקבה אך מיועדת לכלל המינים).

הדפסת סיפור זה
מורה בתחילת דרך

עוסקת בחינוך וטיפול, כתיבה וספרות ומה שביניהם

סיפורים נוספים של מורה בתחילת דרך