האם נכון להשעות תלמיד/ה ?

6682
האם נכון להשעות תלמיד/ה ?

פרולוג

גדלתי בבית החצוי לשני עולמות עם הורים גרושים - אבי חזר בתשובה כשהייתי בן 6 ואמי נשארה בדרכה. חייתי בין שמירת שבת לעשייה בשבת, בין קודש לחול, כביכול.

לגדול בפערים כאלה זו חוויה מורכבת הדורשת מילד כוחות לבחור את הטוב בעיניו ועבורו מבלי לחשוש מה אבא יגיד או איך אמא תגיב. השנים הראשונות היו מבלבלות, ומצאתי עצמי מתנסה בזה ובזה - אם מבחירה ואם בלית ברירה בעת שהותי אצל אבי או אמי.

כיום, כמי שעוסק בחינוך וחי יחד עם הילדים והנוער את הדיכוטומיות הקיימת במציאות של 2019 בישראל (ובעולם), שבתוכה מתקיימת גם המון מציאות מדומה, נראה לי נס ראוי לציון שהם מצליחים לצלוח את חייהם בשפיות, ואני מבין את הקושי שלהם לבחור מה "באמת" טוב עבורם ובעיניהם.

דוגמה אחת הממחישה את הקושי הקיים בבחירה בין טוב ורע ניתן לראות בסרטון המצורף, תוצר של תלמידינו מכיתה י' בבי"ס רמות בת ים.

ידוע לנו כיום, לפי כל הגישות הפסיכולוגיות כי התנהגות של אדם היא סימפטום לרגשות, הרגשות ו/או סכמות של תפיסת העולם על פיה גדל וחונך. אז מה עושים במקרה בו תלמיד אהוב שלנו יצא מכליו, התפרץ, השתולל וקילל? כי הסרט עליו עבד עם חבריו השתנה לאור החלטת הרוב הקבוצתי?  האם צריך להשעות אותו על כך?

נכון, הדרך בה הגיב אינה בהכרח הדרך ה"נכונה" או ה״נורמטיבית״, ומטרתנו כמחנכים היא לתת כלים לעידון התנהגויות ולעזור להם להתאים לנורמה. אך, ישנה מציאות נוספת "נכונה" - ההתנהגות שלו טבעית והוא הביע תחושות של פגיעה, תסכול, אכזבה ועצב, בדרך אותה הוא מכיר היום.  נשאלת השאלה – כיצד תתרום ההשעייה?

או במילים של ניסים סמדג'ה (מרצה לעבודה עם נוער בסיכון): "אי אפשר להגיד לילד - אני צריך לשים לך גבול, אלא צריך להיות איתו שם". בהשעיות, אנו בעצם משתמשים בגבול חיצוני במקום בגבול מתוך קשר.

 

מהו גבול מתוך קשר?

אנסה לפשט זאת דרך הפעולות שאני נוקט עם הבנות שלי אלונה ועלמה - ברגעים בהם אלונה רוצה להרוג את עלמה (או להפך) ומתחילה להרביץ, אני לוקח את אלונה לחדר, מחבק אותה ונמצא איתה. בעודה משתוללת ברצון לרדת ממני כדי לחזור "להרוג" את עלמה אני אומר לה: " מותר לך להרגיש כעס ותסכול על עלמה, ואף מותר לך לרצות שהיא תמות, או שהיא תהיה קקי, מה שאסור לך זה לעשות את זה באמת". כך אני אומר עד שהיא נרגעת, חוזר על הלגיטימציה להרגיש ולרצות כל דבר לצד האיסור לעשות כל דבר. בהמשך, כשהיא ממש רגועה, אני נותן לה דוגמאות על הדברים שאני מרגיש ורוצה ולא עושה. למשל - אני לוקח אותה לחלון ומספר לה שלפעמים אני רוצה לעוף ושואל אותה אם מותר לי באמת לעשות  את זה ולקפוץ מהחלון? והיא כמובן יודעת להגיד שלא, כי אז אקבל מכה.

אני והבת שלי אלונה

אז אולי בכל זאת כדאי להשעות את התלמיד? השאלה החשובה שעלינו לשאול היא - לאן נשעה אותו? קן רובינסון מדבר על כך בספרו "בתי ספר יצירתיים"* וכותב כי הכל חוזר הביתה. הוא מתאר כיצד להורים ולמשפחות יש השפעה מכרעת על הישגיהם בבית הספר. למעשה, אחת מהתסבוכות הגדולות עבור בתי הספר והתלמידים גם יחד, נובעת מהשינוי הקיצוני שחל במושג המשפחה. חלקם חיים במשפחות מעורבות, עם יותר משני הורים. את חלקם מגדלים אחרים או קרובי משפחה אחרים. ויש ילדים שמגדלים את עצמם. וכמעט כל ההורים עובדים שעות רבות מידי, לעיתים קרובות ביותר מעבודה אחת אם הם מצליחים להשיג עבודה נוספת, רק כדי שיהיה להם במה לגמור את החודש. כך או כך, התוצאה היא שצעירים רבים נאלצים לטפל בעצמם. כפי שניתן לראות, אחד מהאתגרים הגדולים ביותר המשותפים לבתי הספר ולתלמידים, הוא לדעת מיהם בדיוק ההורים המעורבים בחינוך.

 

אולי בכלל הבעיה היא שהנוער של היום לא רוצה שיתערבו בחייהם?

הציצו לדיון מרתק שקיימתי עם התלמידים שהפיקו את הסרט המוזכר בתחילת המאמר ותלמדו כמוני - לא להאמין לטלוויזיה. לראות  כמה התלמידים רוצים שהמורים יהיו מעורבים וגם הוריהם.

 

אפילוג

אסכם, שבעיניי, להשעות תלמידה או תלמיד שלנו, שאין מי שיהיה איתם באמת ברגעים בהם הם מושעים, זו טעות מן היסוד הטמונה ומושרשת אצלנו מימי "הפדגוגיה השחורה" עליה חונכנו והורגלנו (כפי שמתארת זאת היטב אליס מילר בספרה "בראשית היה חינוך" (לקריאה נוספת).

הרחקה מובילה להפך הגמור מהחזקה - התלמיד מרגיש אשם גדול עוד יותר על הרגשות וההרגשות הטבעיות שלו, ותמיד יחזור עם אותן רגשות והרגשות, עד שיהיה מי שיחבק ויכיל את כולו (יחזיק אותו). ההחזקה היא זו שמנקה את האשמה, רק כך יוכל לחיות בשלום עם עצמו ועם סביבתו, שהרי זהו משמעות תהליך העידון.

 

אז מה עושים?

כמו שפתחתי, החיים אינם שחור-לבן. בעיניי, בכל בית ספר צריך שיהיה תמיד מישהו פנוי להכיל ולהחזיק את התלמיד ובהמשך, לעזור לו לחזור למשפחתו.

 

קטע מאוחר/ ריימונד קארבר

והאם קיבלת מה

שרצית מהחיים האלה, למרות הכל? 

כן.

ומה רצית? 

לומר על עצמי נאהב, להרגיש שאני

נאהב על פני האדמה הזאת.

 --

רן ישפה הוא מייסד ומנכ"ל בית הספר לתקשורת מקדמת וראש התוכנית להכשרת מנחים לתקשורת מקדמת במכללת סמינר הקיבוצים.

--

 *קן רובינסון, לו ארוניקה, תרגום: נעה בן פורת, כתר, 2016, פרק 9.

הדפסת סיפור זה
ביה

תוכנית לטיפוח מסוגלות עצמית באמצעות מצלמת הוידיאו עם קבוצות ויחידים ופיתוח מקצועי ייחודי ועדכני למורים. 'תקשורת מקדמת' פועלת משנת 2000 עם אלפי בני נוער ומבוגרים בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי ובמסגרות פרטיות ומוכרת גם כמגמת 5 יח"ל במדעי החברה.