יהרהרו רבים ותרבה הדעת

5350
יהרהרו רבים ותרבה הדעת

כן. שעה שבועית המוקדשת להרהור. מורה ותלמידים, כיתה. ארבעים וחמש דקות. בלי ספרים, מחברות, סמארטפונים, לוח חכם, לוח. בלי להספיק. פחות מטוס סילון, יותר כדור פורח. יסודי, חטיבה ותיכון. כן, תיכון.

הרהור יכול להיות המקבילה הבית ספרית לשיטוט – שִׁיטוּט: שם הפעולה של משוטט; שׁוֹטְטוּת: הליכה ממקום למקום בלי מטרה. אומר דניאל (פרק יב, פסוק ד): "יְשׁוֹטְטוּ רַבִּים וְתִרְבֶּה הַדָּעַת". ועוד: "עֵינֵי יְהוָה, הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ." (זכריה, פרק ד, פסוק י).

הרהור עשוי להיראות כמו בזבוז זמן, אבל מבחינת הרוח היצירתית מדובר בפעילות פורייה המייצרת רעיונות; אגב ההרהור, מידע יכול להפוך לידע, ידע לחוכמה וחוכמה לדברים שהם מעבר לחוכמה. וַלטר בנימין, הפילוסוף וההוגה המדיני בן המאה העשרים, מספר לנו על בטהובן:

בשנים הראשונות למאה זו, נראה אדם הולך מדי יום ביומו – בכל מזג אוויר, בשמש או בשלג – סביב סוללות המגן של העיר וינה. היה זה בטהובן, אשר אגב שיטוטיו היה מפתח את הסימפוניות המרהיבות שלו בראשו לפני שהעלה אותן על הכתב.

ויקטור הוגו היה עוד משוטט גדול: הבוקר, מבחינתו, הוקדש למטלות ישוּבוֹת, אחר הצהריים למטלות שוטטוּת.

הרהור כמו שיטוט, נקשר בהתבוננות. שימו לב לשמות כתבי העת שצצו בלונדון במאה השמונה-עשרה, אז עמד בשיאו רעיון ההתבוננות הג'נטלמנית – הספקטייטר ["הצופה"], האובזרבר ["המתבונן"], הטטלר ["המרנֵּן"], הוונדרר ["הנווד"], הרמְבּלר ["המשוטט"], האדְוונצְ'רר ["ההרפתקן"].

בפתח הרצאתו "אלו הם מים" מתייחס דיוויד פוסטר וואלאס, דרך המשל הבא, לכך שהמציאויות הכי מובנות מאליהן, השרויות בכל והכי חשובות, יהיו לעיתים קרובות אלה שהכי קשה לראות אותן ולדבר עליהן. במהלך ההרצאה הוא מפתח את הרעיון ומציג עמדה שעל פיה החינוך לחשיבה המשמעותי באמת, לא קשור ביכולת לחשוב, אלא, למעשה, בבחירה על מה לחשוב.

שני דגים צעירים שוחים להם ביחד ופוגשים במקרה דג מבוגר יותר ששוחה לכיוון השני, מהנהן לעברם בראשו ואומר, "בוקר טוב, בחורים. איך המים?" ושני הדגים הצעירים ממשיכים לשחות כמה זמן, ואז לבסוף אחד מהם מביט באחר ואומר, "מה זה לעזאזל מים?"

נדמה שכיום במיוחד, רבים מאיתנו נוטים פחות להרהר ויותר להגיב לאינפורמציה השוטפת אותנו מכל עבר. ניטשה, "המדע העליז", 1882:

המנוחה כבר נעשתה עניין של בושה; הרהורים ממושכים כמעט שגורמים נקיפות מצפון. אדם חושב ועיניו בשעונו, כשם שהוא אוכל בצהריים ועיניו בעיתון הבורסה, – אדם חי כאילו עלול הוא בלי הרף "לאחר למשהו". "טובה עשייה כלשהי מאי עשייה" – גם עקרון זה הוא מוט למוטט בו כל השכלה וכל טעם מעולה. וכשם שניכר איך בעבודה בהולה זו כל הצורות נימחות: נמחים והולכים גם תחושה לצורה, כל רגישות אוזן ועין למנגינת התנועות [...] המידה הטובה השלטת בימינו, היא עשיית דבר מה בפחות זמן מאשר יעשנו אחר.

אפשר לנסות ולעורר את תרבות ההרהור דווקא במסגרת בית הספר, שם מטוסי הסילון מתחילים להצמיח כנפיים והכדורים הפורחים לומדים להשקיף. בלי הצהרות גדולות, רפורמות ואישורי תקציב מסובכים. פשוט להרהר.

 

ועד ההורים / גיל ברנד
 
"רק מורה שהוסמך,"
ועד ההורים סוער,
"רק מורה שהוסמך לכך,
יוכל ללמד להרהר!"

  

___
מקורות:
"הולדת הטרגדיה; המדע העליז", הוצאת שוקן, תרגום: ד"ר ישראל אלדד.
"אלו הם מים", ספרית פועלים-סיפורת, תרגום: אסף גברון.
"אלוף בטלות", הוצאת מטר, תרגום: יניב פרקש.
הדפסת סיפור זה
גיל ברנד
מוזיקאי ומשורר, בוגר הפקולטה להנדסת חשמל בטכניון. מחנך ומלמד מתמטיק​ה ​בתיכון משנת 2009​. משתדל לפתח אנלוגיות בין עולם המתמטיקה לחיי היומיום ולהציג את הפרקטיות והתועלת שבה, כך לקרב את המתמטיקה אל התלמידים ולעודד סקרנות; לפנות אל עולם הרגש של התלמידים, להעשיר את עולם הדמיון שלהם ולתת להם במה בפני חבריהם; להציג את הדיוק ותשומת הלב שדורשת המתמטיקה​ כערך חיובי​, ובכך לטפח את מושג האחריות; לתת ביטוי לגוון הפואטי והמשחקי שבמתמטיקה, תוך שילוב מוזיקה ושירה. ובעיקר, הרבה אהבה.