חכמת ההורים

3999
חכמת ההורים

בס"ד

סביר להניח שאף מחנך או מורה לא יגיד לכם את זה בגלוי, אבל אם יש דבר שאנחנו המחנכים לא אוהבים, זה לשמוע ביקורת ו"פניני חכמה" על עבודתנו מההורים.

כשהייתי בתחילת הדרך כמורה, והורה של תלמיד חלק על דרכי החינוכית ואמר לי שלדעתו אני טועה, חשבתי לעצמי האם גם בבית החולים, מול הרופא, הוא היה מרשה לעצמו לדבר כך? האם חינוך אינו מקצוע שלמדתי והוכשרתי אליו? מדוע בעצם ההורים אינם מתייחסים אלי כבעל מקצוע?

אבל אחרי שעברו כמה שנים, יום אחד בלילה, כשהמסך ירד והאגו הלך לישון, אז נשארנו רק אני והתובנות שלי. באותו היום התחלתי להבין כמה חכמה ואמת אנחנו המחנכים יכולים לקבל מההורים אם רק נשכיל להקשיב למי שמכירים את התלמידים שלנו מהרגע הראשון שלהם. אז גם נזכרתי באחד מהמקרים שקרו בכיתה שלי לפני כמה שנים, מול אחד ההורים:

*

רגע לפני שסגרתי את הדלת ביום הראשון ללימודים הוא הגיע, מתנשף כולו, נישק את הילד שלו (שהיה אז בכיתה ג') וכל הפנים שלו זעקו שהוא ממש רוצה לומר משהו:

"תשמע", הוא פנה אליי: "אני לא רוצה להפריע לך בשיעור הראשון, אבל אם תרשה לי, רציתי בכל זאת להגיד לכיתה של הילד שלי (שנהיה בינתיים אדום מרוב מבוכה) משהו לפתיחת שנת הלימודים".

היססתי לרגע ואז עניתי "בוודאי", בחיוך, "הבמה שלך".

"תלמידים יקרים" פתח ואמר לכיתה, "אני אדם פשוט, אבל רציתי להגיד לכם שתעריכו את ההזדמנות לרכוש ידע שאתם קיבלתם. אני נהג משאית ואני זוכר את עצמי מגיל קטן בתור ילד מאוד סקרן, אבל להורים שלי לא היה מספיק כסף כדי לשלוח אותי לאוניברסיטה ולכן הלכתי לבית ספר מקצועי. אני מקנא בכם שיש לכם את ההזדמנות הזו ללמוד. שיהיה לכם בהצלחה!"

התרגשתי מהדברים הפשוטים והנוגעים של אותו אב. הרגשתי שהוא פשוט עשה לי את כל העבודה: נקודת המוצא של התלמידים ביום הראשון ללימודים היא לעיתים קרובות שבית הספר הוא מקום מעצבן ומבאס שחייבים לחזור אליו, והנה מגיע ההורה הזה ובעצם הפך לתלמידים שלי את כל התמונה.

לכאורה הם בתוך בית הספר, כבולים לצלצולים ולשיעורים, להוראות ולמשמעת והוא "אדם חופשי". ובכל זאת הוא כל כך מקנא בהם על ההזדמנות שניתנה להם לרכוש ידע. איזו מחשבה נפלאה!

לפני שאותו אב הלך לחצתי לו את היד ואמרתי לו: "שתדע לך שריגשת אותי וגם עזרת לי מאוד להחדיר לתלמידים מוטיבציה לפתיחת השנה. תודה רבה לך".

נראה שהוא הופתע והתרגש מהדברים, לחץ לי את היד ויצא בחיוך מהכיתה.

האב הגיע לכיתה ופשוט עשה לי את כל העבודה, קלע בול למטרת המוטיבציה של התלמידים

באותו לילה, כשנזכרתי באבא הזה ובאמירה שלו, חשבתי פתאום שבטוח שלכל הורה והורה של התלמידים שלי יש איזו תובנה מיוחדת מהחיים שהוא יוכל לצייד בה את הילד שלו ואת שאר התלמידים בכיתה (ואולי גם את המורה). אז מדוע לא לקחת את "חכמת ההמונים" הזו ולצייד את כל הכיתה בתובנות הכי טובות של ההורים?

מתוך המחשבה הזו החלטתי לבקש מכל ההורים את התובנה הכי חשובה שהם רוצים להעניק לתלמידים שלי, הילדים שלהם. שלחתי להם מייל וביקשתי שכל הורה יבחר תובנה אחת בלבד וישלח אותה אלי.

כשעשיתי את הפעילות הזו עם ההורים הרווחתי שני דברים:

1. יצרתי קשר הדוק עם ההורים והעברתי מסר שכולנו באותה הסירה – לכולנו מטרה אחת – טובת הילדים. הבהרתי גם שאני אשמח לעזרה ולידע של ההורים, שאני מעריך אותם ורואה אותם כשותפים לדרך.

2. התלמידים וגם אני הרווחנו כלים מעשיים לחיים שבחיים לא הייתי חושב עליהם, ורק בעזרת חכמת ההורים, אני והתלמידים שלי הרווחנו אותם.

בסוף, אחרי שריכזתי את כל התובנות הללו, כתבתי אותן על לוח מיוחד – לוח "חכמת ההורים", שאותו תלינו בכיתה, והוא ליווה אותנו למשך כל השנה.

אז אם אתם מחפשים דרך שבאמצעותה תוכלו לפתוח את השנה ברגל ימין עם הורי התלמידים שלכם, להתניע שיתוף פעולה ואווירה טובה ביניכם – אני ממליץ בחום על חכמת ההורים!

 

הדפסת סיפור זה
אבינועם הרש

חבר מערכת 'הגיע זמן חינוך'. עורך אתר החמ"ד לנוער - מנהל החינוך הדתי. משרד החינוך. מחנך, רכז תקשוב ומדריך 'אמירים' - כתיבה יוצרת. כותב במדור 'יזמות חינוכית' ב'הד החינוך'. כותב מזה שנים פובליציסטיקה חינוכית במגוון במות כגון: 'עולם קטן'. 'NRG יהדות', 'ערוץ 7' וכו. מנחה סמינריונים וסדנאות לנוער אודות ההתמודדות בגיל ההתבגרות נוכח אתגרי המאה ה-21 ומעביר שיחות בנושא. מפתח מיזם 'קטנה ברשת' - שימוש בסרטונים לאנשי חינוך.