סלסלת הפירות שתבנה אמון בבית הספר שלך

5682
סלסלת הפירות שתבנה אמון בבית הספר שלך

"היכונו היכונו! 3 ימים בלבד להופעת מזון טעים ומשפר אמון אצלנו בבית הספר"

התנוסס הטיזר על הלוח המחיק במסדרון ליד חדר המורים שלנו, שפתח את שעריו לראשונה שבועיים קודם. היינו בית ספר חדש וצומח, לא היה לנו מזנון ולכן ההודעה הפכה לשיחת היומיים הבאים בקרב תלמידי בית הספר. ההד של הטיזר התעלומתי תפח עוד יותר כשהתלמידים לא מצאו את החידה, ובטח לא את פיתרונה בגוגל.

ביום השלישי, כשהתלמידים הגיעו לבית הספר, הם מצאו במסדרון ליד חדר המורים שולחן עם מפה, שעליה הונחה סלסה עם פירות העונה וגזרים, וליד הסלסלה, קולפן. לצד הסלסלה הייתה מונחת צלחת ריקה, ומאחורי הסלסלה, על הלוח המחיק - מחירון: פרי - 1 ש"ח, גזר - ½ ש"ח.

לא היה צריך להסביר הרבה. בסוף היום הסלסלה הייתה ריקה, הפח מלא בקליפות גזר, והצלחת מלאה במטבעות. למחרת חזר הסיפור על עצמו. בשבועיים הבאים הצטרפו אליי שתי מורות וביחד דאגנו לאסוף את הכסף בסוף כל יום ולמלא את הסלסלה בפירות וגזרים חדשים בבוקר שלמחרת.

 

סלסלת הפירות והגזרים עם הקולפן, בימיהם היפים

אחרי שבועיים פניתי אל תלמידיי בכיתת המב"ר, ושוחחנו מעט על הדוכן. אמרתי להם שאני מחפש 5 תלמידים לפרויקט מחויבות אישית של "רכזי דוכן". יש לנו חמש כיתות בבית הספר, כולן בשכבת יו"ד. כל כיתה תהיה אחראית לדוכן יום אחד בשבוע. ואחראי הדוכן מכיתת המב"ר ידאג לתלמידים התורנים בכל כיתה; שהתלמיד התורן בכל כיתה ידע מה הוא צריך לעשות, יקבל את הכסף בסוף היום, יקבל השלמה אם חסר (ארגנתי קופה קטנה), יקבל עזרה בעריכת הדוכן בבוקר ובניקיון בסוף היום.

מיד קפצו על המציאה חמישה תלמידים ויצאנו לדרך.

צוות הדוכן ואני עברנו בכל כיתה והסברנו את הנהלים, ובסוף תלינו אותם ליד הדוכן. 

שבוע שלם הדוכן עבד נפלא.

ואז שאלה אותי אחת התלמידות באחת הכיתות החזקות "ומה אם אני לא רוצה להביא פירות?"  

"זאת לא חובה, זאת זכות", עניתי. נדמה היה לי שהם מבינים את חשיבות הדוכן.

לאחר שבוע, הגיע תורה של אותה תלמידה והיא לא הביאה את הפירות שהיא הייתה אמורה להביא.

למחרת הייתי צריך להיכנס לשיעור עם הכיתה של התלמידה הסרבנית. היה לי ברור ששיעור ביולוגיה כבר לא יהיה, אבל לא ידעתי מה כן יהיה. איך ארתום אותם לרעיון של סלסלת הפירות, שצצה צמוד לכיתתם, ועכשיו נשקפה לקיומה סכנה מוחשית?

כשהגעתי לשיעור עם הכיתה המדוברת, בדקתי נוכחות. אחר כך נעמדתי מול הכיתה, מחכה לשקט. פניתי אליהם "יש לי שלוש שאלות אליכם. מוכנים?" הכיתה מיד שיתפה פעולה, בוודאי - "תשובות זה אנחנו" (תיכוניסטים או לא?). "השאלה הראשונה שלי הייתה מה אנחנו צריכים לעשות כדי שהעולם יהיה מקום רע יותר?" התלמידים הופתעו ברגע הראשון, כי בדרך כלל שואלים אותם שאלות עם אופי הפוך. אבל הם מיד זרמו עם השאלה והעלו רעיונות מצויינים איך להפוך את העולם למקום רע יותר. שוחחנו קצת על מקורות הרוע.

סיפרתי להם את התשובה שג'ון פ. קנדי, נשיא ארה"ב, נתן לשאלה הזאת בנאום שנשא בפני הפרלמנט הקנדי ב-

1961: "כלום". כל מה שצריך זה שהטובים לא יעשו כלום, הרעים כבר ידאגו שהעולם יהיה מקום רע יותר.

אחר כך ניסינו לברר איך יודעים מה הערכים החשובים לאדם כלשהו. גם כאן ענו התלמידים מגוון מעניין של תשובות, חלקן שוות שיעור משלהן. לאחר שיחה מעוררת מחשבה, ציטטתי את וויליאם ברנבך, מאבות השיווק להמונים. ברנבך, שהבין דבר או שניים בבני אדם אמר:" a principle is not a principle until it costs you something".

ברנבך: עיקרון הוא לא עיקרון עד שהוא עולה לך משהו

הדגמתי את ברנבך עם ביצי חופש. אם אני טוען שצער בעלי חיים חשוב לי, אבל כשאני עומד מול מדף הביצים בסופר, אני קונה ביצים רגילות ב 12 ש"ח ולא ביצי חופש ב 22 ש"ח, סימן שסבלן של אותן תרנגולות מסכנות חשוב לי פחות מעשרה ש"ח לחבילה.

לבסוף ניסינו לזקק את הגורם המשמעותי ביותר לבניית חברה בריאה ויחסים בין אישיים בריאים באופן כללי. גם כאן עלו תשובות והסברים עשירים ומעמיקים. בסוף הצטמצמנו להסכמה שאמון מככב גבוה מאוד בצמרת הרשימה אצל כולם, כי אמון הוא שמן הסיכה שמאפשר יחסים בין בני אדם. שוחחנו קצת על מה קורה עם ובלי אמון, ואפילו סיפרתי על שתי דוגמאות מעוררות קנאה מהשנים שחייתי בשבדיה.

רציתי לשאול את התלמידים מה תכלית דוכן הפירות שלנו, אבל קוצר הזמן חייב אותי לסכם בעצמי.

"לדוכן הפירות תכלית משולשת. הראשונה, פתרון צנוע ובריא למי ששכח להביא אוכל".

"התכלית השנייה היא בניית סביבה בה אנשים מאמינים אחד בשני. אדם אמין הוא לא מי שלא גונב כשיש שוטר בסביבה, אלא מי שלא גונב גם כשברור לו ב-100% שאף אחד לא רואה אותו ולא יתפסו אותו. וזה קשה, מאוד. כי גם לאדם הכי ישר עוברות מחשבות לא כל כך ישרות מדי פעם."

"כדי להיות אדם אמין צריך לגדול בסביבה שאמון הדדי מובנה בהתנהלות בה, סביבה בה אתם נותנים אמון באחרים ואחרים נותנים אמון בכם, כל יום, כל היום, עד שזה הופך להרגל שלכם, לחלק מכם. סלסלת הפירות מספקת לכם הזדמנות לעשות את זה. בכל פעם שאתם עוברים ליד סלסלת הפירות, מסתכלים עליה, חושבים אם לקחת פרי בלי לשלם ולא לוקחים, או חושבים אם לקחת את הכסף ולא לוקחים, אתם מתרגלים התנהגות אמינה. כאשר גם אחרים מסביבכם מתנהגים כך, ברור לכם ולמי שמסביבכם שאתם מוקפים אנשים שאפשר לתת בהם אמון. כולנו ביחד חווים חברה אמינה, וזאת חוויה נפלאה".

"ואתם יודעים מה? התחלנו את הדוכן עם 70% תשלום, אבל השבוע כבר עמדנו על כמעט 100%. כל הכבוד לכם!"

"התכלית השלישית של הסלסלה, ואולי החשובה מכולן, היא לאפשר לכל אחד, ביום היחיד בשנה, בו הוא מקדיש חצי שעה לקניית הפירות ולסחיבתם בבוקר לבית הספר, לומר לעצמו 'אמון והוגנות חשובים לי, ובגלל שאני מבין מה הדוכן עושה, אני שמח לשלם על כך במאמץ של סחיבת הפירות בתורנות שלי.'"

"ואולי", עצרתי לרגע, "אולי, יום אחד, כשתהיו בצומת של קבלת החלטות, ותצטרכו להתמודד עם פיתוי גדול או לשלם מחיר עבור החלטה ערכית שתעשו, אולי באותו היום, הפירות שהכבידו עליכם בבוקר בדרך לבית הספר יקלו עליכם בבחירה שתידרשו לעשות."

"וזאת גם התשובה למי ששאלה בשבוע שעבר אם הבאת הפירות היא חובה. לא, היא לא חובה. היא זכות."

למחרת, ערב יום המורה, התלמידה שקודם הרימה את נס המרד, הודתה לי בחום על הדוכן. חמישה ימים אחר כך, כשהגיע תור התלמיד הבא בתור מכיתתה, היא ביקשה להתחלף איתו והעמידה במסדרון סלסלה לתפארת.

אם מישהו ישאל אותי למה אני מקדיש להוראה שלושה ימים בשבוע, זאת התשובה. אחת מהן.

הייתי שמח לסיים את הסיפור כאן, אבל לצערי הסוף של הדוכן שלנו היה עצוב. לאחר שגשוג של חודשיים, שתי תלמידות גנבו את סלסלת הכסף, מספר פעמים. כמה תלמידים העידו באופן בלתי תלוי, שראו את התלמידות לוקחות את הכסף ואחרים העידו שראו אותן מתרברבות שלקחו אותו.

פניתי למחנכת שלהן, שהייתה גם רכזת השכבה, בתחינות שתטפל בעניין, כי רכזי הדוכן מכיתת המב"ר מבואסים עד עמקי הנשמה שהורסים להם את הדוכן ולא היו מוכנים להמשיך להריץ אותו כשגונבים ממנו כסף. שישה שבועות ישבתי לה על הווריד עד שהיא נזפה בהן. אבל זה היה מאוחר מדי. הצוות והדוכן התמוטטו באופן בלתי הפיך.

אבל אולי התגובה שלכם להתנכלויות לדוכן, שעלולות לצוץ, תהייה חכמה, מהירה ויעילה יותר, וכך הסוף העצוב שלנו יהיה ההתחלה השמחה שלכם.

בהצלחה! 
(הגיפ באדיבות  GIPHY

מבט קדימה
פיתוח מתודות ישומיות להקניית כישורים חברתיים - רגשיים (Social-Emotional Learning) הוא מהנושאים החמים ביותר בחינוך וצפוי להמשיך להישאר כך עוד שנים רבות, תודות לתשומת הלב הרבה שניתנת לכישורי המאה ה-21.

מתודת סלסלת הפירות שתוארה כאן, וניתנת למימוש בכל בית ספר, שייכת לעולם הלימוד החברתי-רגשי. אבל סלסלת הפירות הצנועה במסדרון יכולה להיות עוד הרבה יותר. היא יכולה להיות נקודת מוצא לעולם מרתק של מחקרים חינוכיים חשובים, כגון, האם סלסלת הפירות משפיעה לטובה על האקלים הנמדד בבית הספר? האם היא משפיעה גם על התנהגות התלמידים והמורים בפועל? (יש הבדל גדול בין הרגשות שאנחנו חווים לבין הרגשות שאנחנו זוכרים) האם הסלסלה משפיעה על התפיסות הערכיות של התלמידים והמורים? על נורמות התנהגות בטווח הקצר? בטווח הבינוני? הארוך? איך הסלסלה משפיעה על אוכלוסיות שונות של תלמידים? ועל המורים? כיצד אפשר לשכלל את השיטה באמצעות פיתוח, איפיון וחקירה של שיטות להתמודדות עם הקשיים הטיפוסיים של סלסלת הפירות? האם יש משהו בשיטה שאפשר לקחת למקומות אחרים? ועוד ועוד ועוד.

לשמחתנו, מבחני אקלים בית ספרי שמתבצעים באופן קבוע בכל בתי הספר מבטיחים שפע נתונים לאורך שנים מכל סוגי האוכלוסיות, בחינם, למי שירים את הכפפה.

אלמלא העיסוק התובעני שיש לי מחוץ לבית הספר הייתי מרים בעצמי את אחת הכפפות האלה.

אם הנושא מעניין אתכם כתלמידי מחקר לעתיד או כמנחים, תוכלו להציג את עצמכם בתגובות ולמצוא שותפים למחקר. אם אתם מעדיפים לכתוב לי בפרטי ושאחבר ביניכם, גם טוב.

בהצלחה!

הדפסת סיפור זה
צחי בר

לפעמים אני מורה ולפעמים מדען

לפעמים אני הורה ולפעמים יזם

לפעמים אני נחמד ולפעמים נרגן

לפעמים אני חרוץ ולפעמים עצלן

אבל אני, תמיד נשאר סקרן, תמיד נשאר סקרן, תמיד נשאר סקרן

אבל אני, תמיד נשאר סקרן, תמיד נשאר סקרן, תמיד נשאר סקרן


מ 2010 מורה לביולוגיה בתיכון

עד 2017, במקביל לעבודתי בהוראה, מדען בתעשיית הביוטק

מ 2011, ועוד יותר מ 2015 הורה לבת ובן מקסימים

מ 2017 יזם של כרטא הב, המפתחת של כרטא

מ 1970 סקרן :o)