הרגע הזה שהתלמיד צריך אותנו

2461
הרגע הזה שהתלמיד צריך אותנו

בשנה שעברה לימדתי בכיתות ח'-ט' שיעור שעוסק במלאכת-יד: קליעת סלים מנצרים.

הסיפור הוא על אחד השיעורים הללו, שבו התחלתי את השיעור ומצאתי את טל (שם בדוי), יושב עם אוזניות ושקוע בעולמו הפנימי.

הפרעתי לו מעט כששאלתי אותו מה קורה ולמה הוא לא עובד. הוא ענה לי שהיום אין לו חשק לעבוד, והוא רוצה לשבת בשקט ולשמוע מוסיקה, ושזה לא מפריע לאף אחד.

נשמע ממש הגיוני לא?

לפעמים להיות מורה זה כל הזמן לדחוף  מישהו מהילדים לאזור לא נוח, וזה ממש ממש מעצבן אותם, וגם מעלה שאלות מהותיות לגבי ההרשאה שלנו לדחוף אדם אחר, שלא מתוך בחירתו, להתמודדות עם משהו שהוא לא רוצה/ לא יכול/ מפחד/ לא מתחשק לו לעשות.

העניין הוא שזה לא היה משהו חד פעמי. כבר הרשיתי לטל בעבר להיות שיעור שלם כשהוא מחובר לאזניות. אני גם יודעת עליו שלא תמיד קל לו, ואני גם יודעת שכאשר יש חווית הצלחה, מרגישים איתה יותר טוב. יש לי הבנה שהוא עם עצמו והאזניות שלו, זה יכול להיות ממש בכיף, אבל זה יכול להיות מתוך בריחה (לגיטימית) מהתמודדות, ויכול להיות שבעצם זה יהיה שיעור מחליש עבורו ולא מחזק, שכן דברים לא נשארים במקום. לעתים מה שלא גדל- קמל.

במקרים כאלה, נשאלת השאלה - מה תפקידנו כמורים?

אני משתדלת להיות מאד זהירה כשתלמיד לא רוצה לעשות משהו. כבר רכשתי לא מעט כלים לרגעים הללו, והשאלה הזו מה נכון מלווה אותי באופן יום יומי. בבית ספר פתוח למשל, כל התפיסה קשורה לזה שילד מתמודד רק כאשר הוא רוצה להתמודד, ואך ורק מתוך בחירה אישית שלו. אבל הניסיון שלי מראה לעתים אחרת. אני לא אומרת שזו האמת הבלעדית, אבל מה שקרה עם טל בשיעור הזה, לא היה מקרי מבחינתי, אלא חלק ממה שאני יודעת לגבי החינוך.

המשך השיחה התנהל כך:

אני: טל, תביא לי בבקשה את העבודה שלך (אני מבינה שהוא צריך עזרה)
טל: אני לא רוצה
אני: לא אמרתי שאתה צריך לעבוד, כל מה שאמרתי הוא שתביא לי בבקשה את העבודה שלך.
טל: אני לא רוצה, אני רוצה לשמוע מוסיקה מה זה מפריע לך?

כאן המקום לציין שיש לי קשר קרוב עם טל. הוא גם יודע את זה. הוא מרגיש את החוט הבלתי נראה בינינו ואת האהבה שלי אליו. בשנה שעברה בטיול השנתי הבנים כתבו לכל הבנות מכתבי חיזוק, וגם אני קיבלתי מהם. ממנו קיבלתי מכתב מרגש במיוחד, ואחר כך הוא בא להגיד לי שבמכתב שלי הוא השקיע הכי הרבה כי זה היה לו ממש חשוב. כל השיחה הזו היא על בסיס של כבוד, הערכה, אמון ואהבה בינינו.

אני: זה מפריע לי כי אחר כך מי שיהיה לו קצת קשה, יבחר באותה הדרך ויצטרף אליך. מוסיקה אפשר לשמוע בכל מיני זמנים אבל עכשיו זה זמן לעבוד.
טל: אבל אני לא רוצה לעבוד.
אני: אני מבינה שאתה לא רוצה לעבוד. כל מה שאני מבקשת הוא שתביא לי בבקשה את העבודה שלך, אני רק רוצה לראות אותה ולבדוק אולי אתה פשוט תקוע במקום מסובך, שאני יכולה לעזור לך לעבור אותו.
טל: את לא תכריחי אותי.
אני: תקשיב טל (ואני מתחילה לאבד סבלנות), אתה יודע שאני אוהבת אותך נכון?
טל: כן אני יודע. אז למה את לא נותנת לי לשבת לשמוע מוסיקה??
אני: כי כרגע אנחנו בשיעור וזה מה שעושים.
טל: אני לא עושה את זה.
אני: לא עושה את מה?? אני מבקשת רק להביא לי את העבודה שלך! אני אתקדם בה!
טל: (בהרמת קול): אני לא רוצה!
אני: אז לצערי אתה צריך ללכת למזכירות, או רק להביא לי את העבודה זה כל מה שאני מבקשת.
טל: אני לא הולך למזכירות.
אני: (זהו נגמרה הסבלנות)- אין מצב טל. זה אומר שצריך לבוא עם ההורים וכל זה. זה מה שאתה רוצה?? או פשוט רק לתת לי את העבודה שלך!!!
טל: אוף, טוב, איזה מעצבנת. הנה קחי את העבודה שלי!!!

הוא מביא לי את העבודה. אני רואה שהוא הסתבך איתה בקטע שהוא באמת קצת מסובך. אני מזמינה אותו לשבת לידי, ולידו אני עובדת על העבודה שלו. אחר כך, ללא מלים, אני מעבירה אותה אליו, והפעם - הוא עובד ואני שומרת עליו שלא יתייאש. תוך כדי הוא ממלמל אלי שפשוט הוא כל הזמן מתבלבל ואין לו סיכוי ללמוד את זה. אני עונה לו בשקט, בשיחה שהיא רק של שנינו, שבשביל זה הוא כאן לידי ואני עוזרת לו ושבטח שהוא יכול ללמוד את זה.
הוא ממשיך לעבוד לידי, ואני בינתיים עוזרת לעוד ילדים שבאים אלי, ותוך כדי זה אני גם מסתכלת עליו. משגיחה עליו שהוא לא מאבד תקווה. ברגע שהוא טיפה נופל אני עוזרת לו והוא חוזר למסלול. בינתיים עוד נער בא להגיד לי שהוא מתייאש ואם אפשר לשמוע מוסיקה. אני צוחקת, וטל צוחק, והנער גם נאלץ לחייך. מבין שכרגע אין אופציה כזו. אני מתפנה לעזור לנער.
בשלב מסוים טל מבקש ממני ללכת לשבת עם חברים שלו ולהמשיך לעבוד. אני מתנה את זה בכך שהוא לא מסתבך עם עצמו ושאם הוא נתקע הוא מיד בא אלי. הוא מבטיח שכן.

עד סוף השיעור טל עובד, ובא אלי בשמחה בסוף להראות לי כמה הוא התקדם!
איזה חיוך מלא באור נסוך על פניו!

אנחנו מסיימים את השיעור, ושנינו בידיעה שהכל בסדר. ממשיכים הלאה.

שבוע אחר כך בשיעור לשון בכיתה ט' ילד אומר לי שזה מיותר ואין שום צורך ללמוד את זה. אני מבינה שהוא צריך עזרה. אני מספרת להם בנימה הומוריסטית את הסיפור שהיה עם טל (מסתבר שרובם היו שקועים בעבודה ולא יותר מדי שמו לב לכל הדין ודברים שהיו בינינו). אני מסיימת את הסיפור בזה שכרגע לומדים לשון, ובבקשה רק להעתיק מהלוח ואני עוד שנייה באה לשבת לידו כדי לעשות ביחד איתו. הוא מבין שאין דרך מילוט ועובד יחד איתי כל השיעור.... מרגיש בהחלט יותר מסוגל ויכול בסופו ואפילו מחייך.

מה המסקנות?
א. מורים זה דבר מעצבן!
ב. אבל כנראה גם יכולים לעזור ברגעים מסוימים :)

תקציר בצורת טיפ:

כשילד מתייאש מעצמו או מהמאמץ, יש לזה ביטויים שונים: צעקות "בשביל מה צריך את זה", הפסקת עבודה בדממה, התחלת הפרעות, הסתובבות בכיתה ועוד. תלמיד באופן לא מודע יעדיף להראות בעיני הסביבה ובעיני עצמו "מרדן" או "שובב", מאשר "טיפש". מה שעוזר מאד לסיטואציה הזו זה לא להתעמת משמעתית, דבר ששורף את הקשר ומבזבז אנרגיה רבה, אלא כדאי לגשת בשקט, ובאופן פרטי, בלי לצעוק את זה בכיתה, לשבת לעזור לו. צריך לחזור לדבר שבו יש לו/לה  חווית הצלחה- רק להוציא מחברת, רק להעתיק מהלוח (לפעמים גם בזה צריך להתחיל לעזור אף בגילאים של חטיבה), לענות רק על השאלה הראשונה וכו'. הגברת מוטיבציה ע"י מתן משימה פשוטה שהתלמיד יכול בוודאות להצליח בה. בסיפור הזה ילד אחד היה צריך רק להביא לי את העבודה שלו, ובפסקה האחרונה תלמיד בכיתה ט' שהיה צריך רק להעתיק מהלוח. אחרי שהתחלתי לעבוד איתו, הוא המשיך לבד. חשוב שנשים לב מתי נתקל התלמיד בקיר (חסם למידה) מתסכל ונשדר לו שאנו שם לצידו לעזור לנסות שוב ולהצליח.
ברמה מסוימת, אלו הילדים שזקוקים לעזרתנו, האחרים מסתדרים מצוין בעצמם, וזקוקים מהמורה בעיקר להשראה. 

בהצלחה לכולנו בשנה החדשה, ושיהיו לנו רגעים רבים בהם נעשה את הדבר הנכון :)

 

הדפסת סיפור זה
רות סלומון

מחנכת כ- 19 שנה ב"תבנית החינוך המוזהב" במעלה צביה, מדריכת "הכלה" במשרד החינוך. מנסה לעזור לראות את ההזדמנות שבכל קושי, את הרגעים בהם אנחנו המורים יכולים להיות הדמות המגדלת והמעצימה. מאמינה שביה"ס יכול להיות מקום כזה גם עבור הילדים וגם עבור המורים. מלווה קומונה של שינשינים בחוגי הסיירות של הקק"ל. מעבירה השתלמויות למורים.
נשואה ואמא לשניים. אוהבת לטייל, לצייר, לקלוע סלים, לסרוג, לקרוא, ומנסה כל יום להתקדם עוד קצת.