ישראל במלחמה
בס"ד
תגובה ישראלית טיפוסית לתוצאות מבחן פיז"ה תהיה: "סינגפור? מתי שמעתם על אקזיט מייד אין סינגפור? אז הם משאירים לנו אבק במבחן פיז"ה, אבל בואו נספור כמה חומוסיות יש לנו בעמק הסיליקון, שלא לדבר על הסגידה הסינית ליצירתיות הישראלית".
והאמת היא שיש בזה משהו. כל עוד הסטארט-אפים ממשיכים לדפוק, משלחות ישראליות קוטפות מקומות ראשונים בתחרויות רובוטיקה, פיזיקה, כימיה ומתמטיקה, ומדענים מהטכניון מובילים פריצות דרך בשיתוף עם המעבדות הנחשבות בעולם, מהרווארד וסטנפורד, אז הכול דבש. לא ככה?
אבל אם בכל זאת נרצה להבין רגע מה הולך כאן, כדאי לנו לחזור לדברים שאמר שר החינוך לשעבר, גדעון סער, על מחליפו בתפקיד, שר החינוך לשעבר שי פירון: "אני לא חושב שיש שום זיקה בין אם אדם היה מורה קודם, לבין אם הוא מתאים לכהן כשר חינוך".
בואו נפרק רגע את האמירה הזו, ונבין את הלוגיקה של סער: בניגוד למשל למחנך או מורה בישראל, שנמצא במגע עם תלמידים, וראוי לו שיעבור הכשרה מתאימה, או רופא שנמצא עם חולים, וראוי לו ולמטופליו שיעבור הכשרה מתאימה, בניגוד לטייס שאחראי על חייהם של מאות נוסעים, או נווט בנמל שאחראי על סחורה בשווי מאות אלפי שקלים, בניגוד לנציגת שירות לקוחות או פקח תנועה, שגם הם עוברים הכשרה בכדי להכיר מקרוב את אופי העבודה, את קהל היעד שלה וכן כדי להתנסות בסוגי תרחישים, לדעת גדעון סער, מספיק שהקברניט, המפקד העליון של כל מערכת החינוך בישראל, יהיה בעל רקע ניהולי מוכח, בכדי לנווט את מערכת החינוך בישראל, ולדעת לאן ואיך לשלוח את מיליארדי השקלים שלה.
מי בעצם צריך הכשרה?
למעשה, שר החינוך לא צריך באמת להתנסות ולהכיר את הבפנוכו של מערכת החינוך: לדעת איך מתנהל שיעור ואיך מגיבים התלמידים לכל מיני חומרים והנחתות של חוזרי מנכ"ל; מה ההבדל בין הפרדיגמות השונות; אילו דיסציפלינות ראויות לתעדוף; עם אילו קשיים אינהרנטים מערכת החינוך מתמודדת; ומדוע הלמידה הדיפרנציאלית נתונה לביקורת מתמשכת.
האמת היא, שאם ננסה לדייק יותר בדבריו של סער, נמצא שבעצם הוא צודק: באמת לא צריך להיות מורה בכדי לענות על כל השאלות הללו. אני מכיר מספיק פרופסורים לחינוך שיכולים להרחיב בכל הנושאים הללו, וכף רגלם מעולם לא דרכה בכיתה. הם ידעו לספר לכם בדיוק מה ההבדל בין האסכולה של קן רובינסון לזו של סוגאטה מיטרה, גם בלי לעבור את מלחמת ההתשה הפיננסית, הרגשית והקוגניטיבית שחווה כל מורה ומחנך בישראל.
ואולי בעצם זה כל ההבדל בשתי מילים: מעמד המורה.
כי בעוד בסינגפור בוחרים את המורים בפינצטה - המדינה מגייסת מורים מתוך 5 האחוזים של הבוגרים הטובים ביותר, לכו תראו כמה קל בישראל להתקבל לפקולטות לחינוך.
ושלא תתחילו לדבר על מספר התלמידים בכיתה, כי בסינגפור יש 40 תלמידים בכיתה. מה שאומר שאיכות ההוראה יכולה להתקיים גם בכיתות גדולות, לאו דווקא בקטנות. אך אין ספק שאכן, מדובר באתגר גדול יותר.
ואם עדיין לא הבנתם, קחו פשוט את התלוש של מורה בסינגפור (55,000$ בממוצע לשנה, שזה בערך 18,000₪ בחודש) ואת התנאים שלו, וקחו את התלוש של מורה בישראל (במיוחד של מורים מתחילים). כי אצלנו הטובים הולכים לטיס, ואחר כך לרפואה ולהייטק. ומה עם ההוראה?
היא אולי נהדרת, ואפילו נצפתה מתלוצצת עם רופאיה, אבל עם כוונות טובות ותלוש של רעב, איך אומרים? לא קונים לחם במכולת. עם הנדסת חשמל דווקא כן.
והמורים בישראל?
הו, הם רק אוחזים בהגה של המטוס שמטיס בכל יום מחדש את נשמותיהם ואישיותם של הילדים שלכם. אז מה אם הם יכולים בהבל פיהם להחליט האם ילד יאמין בעצמו או לא ירצה לקום בבוקר? זה כמובן לא משהו אקוטי, כמו מהנדס מכונות למשל, שמצריך תשלום הולם.
וזו בעצם כל התורה, על תלוש אחד.
