זו טעות לא להשתמש בטעויות כחלק מתהליך הלמידה

6954
זו טעות לא להשתמש בטעויות כחלק מתהליך הלמידה

לאחרונה צפיתי בשיחת TED שבה הרצה בריאן גולדמן – רופא שבהרצאתו הודה בכך שהוא עשה ועודנו עושה טעויות בעבודתו. בשפה מרגשת בריאן מתאר כמה טעויות מצערות במיוחד שהוא ביצע בקריירה שלו, ולאחר מכן הוא מציע שחייבים לשנות את הדרך בה מקצוע הרפואה מתייחס לטעויות הללו. הוא מאמין כי הרפואה תשתפר מכך שרופאים יוכלו לדבר על הטעויות שלהם בחופשיות, מבלי שירגישו ששופטים אותם, כיוון שהדבר יאפשר להם ללמוד זה מזה. כיום, הוא מספר, רופאים חוששים לדבר על הטעויות שהם עושים, כיוון שיש התייחסות מאוד שיפוטית כלפי הטעויות הללו. במקום לדבר על הטעויות, הם מטייחים אותן, מאשימים אחרים, או פשוט מנסים להתעלם מהן, וכך עושה גם המערכת הרפואית כולה.

לאחר הצפייה בשיחה חשתי צורך חזק לבחון את הטעויות הרבות שאני עשיתי בחיי. גיליתי שהטעויות שלי יכולות להתחלק לכמה קטגוריות:

  1. הטעויות שהסתרתי.
  2. הטעויות שלא למדתי מהן כלום.
  3. הטעויות שלמדתי מהן.
  4. הטעויות שלמדתי מהן וחלקתי את הידע שרכשתי מהטעויות עם אחרים.

לשתי הקטגוריות האחרונות לדעתי יש פוטנציאל גדול לקדם למידה כמו גם הוראה.

 

למצוא את הערך בטעויות
לתחושתי כיום על פי רוב מצופה ממורים, בדומה לרופאים, שלא לעשות טעויות. מנהלים, הורים ואפילו מורים אחרים נוטים להיות שיפוטיים ושליליים מאוד בנוגע לטעויות שמורים עושים. עם זאת, כאשר מורים הופכים לחברים טובים, הם חשים בנוח לחלוק את הקשיים שלהם, לשאול שאלות, לחלוק עצות וללמוד אחד מהשני. זה קורה גם כאשר בבתי ספר נהוגה מערכת של מנטורים או חונכים שחולקים מניסיונם עם מורים חדשים.

מה יקרה אם האיים הקטנים הללו – הזוגות והשלשות הנ"ל יתרחבו ויהפכו לקבוצות קטנות של מורים, מנהלים, יועצים ואפילו לצוותי שכבות, מקצועות, או בתי ספר? הדבר דורש אמון בתוך הצוות, אך האמון הזה קיים לפחות בחלק מבתי הספר שאני מכיר. אני מאמין שהרעיון הזה יכול להתרחב לבתי ספר רבים ואף להפוך לחלק אינטגרלי מהיום-יום של כל המורים. מה דעתכם? האם זהו רעיון ישים? מועיל? כדאי?

תוצר לוואי של יצירת שיח כזה יכול להיות הקטנת פרופורציית הטעויות, ולא רק אלו של המורים, אלא גם הטעויות של התלמידים. זאת מכיוון שכאשר המורים מבינים את ההזדמנויות שהטעויות שלהם מספקות עבורם, הם ככל הנראה יזמנו הרבה יותר למידה מטעויות לתלמידיהם, והיחס לטעויות ישתנה גם בכיתה.

שינוי הגישה לגבי הטעויות שתלמידים עושים היא צורה נוספת בה אנו יכולים לשפר את הלמידה. ברוב מכריע של הכיתות, טעויות נתפסות כתפקוד לקוי. הציון של תלמיד יורד בעקבות טעות וכך תלמידים מקבלים מסר ישיר וגלוי כמו גם סמוי אודות הצורך בהקטנת כמות הטעויות, או לפחות החבאתן, כמה שרק אפשר.

זו כמובן חשיבה מעוותת. כשחשבתי על הטעויות שעשיתי לאורך השנים, היה ברור מהר מאוד כי ככל שהטעות הייתה גדולה יותר – כך אני למדתי יותר. כמובן שלמדתי גם מההצלחות שלי, אבל לא קרוב לכמה שלמדתי מהכישלונות. אני מאמין שכל קורא כרגע יכול להזדהות עם כך שכולנו למדנו ועודנו לומדים מהטעויות שאנו עושים.

שינוי הגישה של המורה כלפי טעויות יכולה גם לשפר משמעותית את הלמידה בכיתה 

9 דרכים ללמד בעזרת טעויות
הבעיה של תלמידים היא לא שהם עושים טעויות. הבעיה האמיתית היא שמורים אינם משתמשים בטעויות הללו על מנת לקדם למידה. כיוון שטעויות מקושרות לבושה, תלמידים חוששים להתנסות, לקחת סיכונים, לחקור, ולחשוב בעצמם. על מנת להבין עד כמה התופעה הזאת יכולה להיות בעייתית, קחו לדוגמא את רוב התוכניות למצוינות ולמחוננים בארץ. במקומות רבים מדי התלמידים שנמצאים בכיתות הללו אינם התלמידים בעלי החשיבה היצירתית ביותר, אלא התלמידים שהשיגו את הציונים הגבוהים ביותר. אנו מתייגים את מי שעשו הכי פחות טעויות כמחוננים, תלמידים טובים או מוכשרים.

לדעתי זו טעות לתפוס טעויות כמשהו רע. כאשר טעויות הופכות להזדמנויות ללמידה, הכל משתנה. התלמידים לוקחים יותר סיכונים, חושבים בדרכים חדשות, מרמים הרבה פחות ופותרים תעלומות ושאלות שקודם היו בלתי אפשריות בעיניהם.

הנה כמה דברים שאנחנו יכולים לעשות בכיתה על מנת לשנות את דרך החשיבה ה"סטנדרטית" על טעויות, אלו הם דברים שניתן ליישם בהערכה פורמלית כמו גם בלתי פורמלית:

  1. הפסיקו לסמן טעויות בעבודות ומבחנים מבלי להסביר כמו שצריך מה הייתה הטעות. תנו הסבר מקיף וממצה על מנת שהתלמידים שלכם יוכלו להבין במה טעו וכיצד הם יכולים לתקן את הבעיה בהבנה או בביצוע שלהם. איקס גדול הוא פשוט בלתי מספיק.
  2. תנו לתלמידים הזדמנות לתקן את הטעויות שלהם או לעשות תיקון לעבודה. כך אתם מאפשרים לטעויות להפוך להזדמנויות למידה.
  3. מדידת השיפור חייבת להפוך לחלק ניכר מכל תהליך הערכה. ככל שתלמיד משתפר יותר – כך הציונים שלו צריכים להיות טובים יותר. שום דבר לא מוכיח למידה מטעויות כמו שיפור.
  4. כאשר תלמיד טועה בדיון בכיתה, אל תפטרו אותו ב"לא. זה לא נכון. מישהו יכול לתקן/לעזור לו?" אל תעבירו את הכדור לתלמיד אחר בלי התייחסות מעמיקה. במקום, צרו דיון עם התלמיד שטעה ואפשרו לו הזדמנות ללמידה. שאלו אותו "למה אתה חושב כך? אתה יכול לתת לי דוגמא? אם תוכל לשאול אותי שאלה לגבי התשובה שלך, מה היא תהיה?" וכו...
  5. חברתי והקולגה שלי, מדליין האנטר, מציעה להתחיל תמיד במה שנכון בתשובת התלמיד. כך למשל, אם שאלתם מי הוא הנשיא הראשון של ארה"ב, ותלמיד עונה "ברק אובמה", במקום להגיד לתלמיד שהוא טועה, נסו להגיד "ברק אובמה הוא באמת נשיא בארה"ב, אתה צודק לגבי זה. אבל הוא לא היה הנשיא הראשון, הוא הנשיא בארה"ב כעת. בואו ננסה לחשוב על מישהוששייך יותר להיסטוריה". גם תשובות שרחוקות מהתשובה הנכונה הן תמיד בעלות איזשהו גרעין של אמת. אפילו התשובות שתלמידים נותנים סתם, כדי להצחיק או כדי להימנע מתשובה אמיתית שמעמידה אותם בסיכון לטעות אמיתית.
  6. אם תלמיד או תלמידה זקוקים לעזרה עם תשובה, תנו להם לבחור אל מי מחבריהם או חברותיהם לכיתה לפנות. קראו לעוזר/ת הללו בשם, כך שהדבר יהפוך למנהג. למשל "יועץ אישי".
  7. במקום קירות מלאים בהישגים של תלמידים (או לפחות בנוסף), צרו קיר בו תלמידים יוכלו להתפאר בטעויות הגדולות ביותר שלהם ובמה הם למדו מהן.
  8. פנו זמן בשיעורים, אם ניתן לפחות פעמיים בשבוע, לשיחה בה תלמיד/ים מספרים על טעות שעשו, מה קרה איתה ומה הם למדו ממנה.
  9. וודאו שאתם מספרים לתלמידים שלכם על הטעויות שלכם, במיוחד אלו המצחיקות והאנקדוטליות, ומה אתם למדתם מהטעויות הללו.

אני אשמח לראות בכניסה לכל בית ספר שלט גדול שאומר "כל הנכנס בשער זה ילמד". ללמוד משמעו לא לפחד לבחון טעויות של מורים ולעודד תלמידים להתנסות וליצור טעויות בדרך. השתמשו בכל הטעויות הללו ללמידה, לשיפור ולתחושה טובה בנוגע לתהליכים שאתם והתלמידים שלכם עושים.

הצטרפו למאמץ לקדם טעויות! שתפו בתגובות לכתבה טעויות שעשיתם ומה למדתם מהן!

--

פוסט זה פורסם לראשונה באתר Edutopia, אשר בנדיבותם אישרו לפרסם אותו גם בהגיע זמן חינוך

הדפסת סיפור זה
דר ריצ'רד קרווין

לצערנו דר ריצ'רד קרווין נפטר בדצמבר 2018. עמוד זה הינו עמוד לזכרו.

ריצ'רד קרווין היה ראש התכנית לתואר שני בשילוב ילדים עם לקויות למידה ועם קשיי התנהגות במכללה האקדמית לחינוך על שם דוד ילין.
מחברם (חלקם בשיתוף עם אחרים) של יותר מ-20 ספרים בנושא התנהגות ומוטיבציה, ביניהם: משמעת תוך כבוד (Discipline With Dignity) ולפגוש את התלמידים במקום המחייה שלהם: מוטיבציה בבתי ספר עירוניים (
Meeting students where they live: Motivation in Urban Schools).

במהלך שנותיו עסק קרווין בהכשרה להוראה בתוך סביבת הלימודים במקומות שונים בעולם, ובשנותיו האחרונות בחר להתגורר בישראל ולעסוק בה בחינוך.

מדבריו: "תלמידיי הם מורים ממגוון רחב של מוצאים, מגזרים ודתות בחברה הישראלית - יהודים, מוסלמים ונוצרים, העובדים יחדיו היטב וכולנו יחדיו מתפללים לשלום בארץ הקודש."

קרווין עסק רבות בכתיבה, בין השאר באופן פורה באתר Edutopia.