מפריחי החלומות: על כתיבת התעודה, דיני נפשות והתלמיד שביניהם

8965
מפריחי החלומות: על כתיבת התעודה, דיני נפשות והתלמיד שביניהם

בס"ד

אלון סיפר לי שהוא זוכר את זה כאילו זה קרה לי אתמול:

כיתה ו', יום קבלת התעודות. כולם נרגשים לרגל האירוע והסקרנות כמעט מאיימת להטביע אותם.

הנה הם הולכים לקבל את התעודה החשובה בחייהם עד עכשיו, רגע לפני שימשיכו הלאה לעולם החדש של החטיבה.

למרות האמביציה המטורפת שלו, ציוניו של אלון היו מהחלשים בכיתה ותחושתו התמידית הייתה של אדם שנאבק כבר שנה שישית בציפורניים בכדי לנסות וליישר קו עם כל הכיתה.

אילו מערכת החינוך הייתה מוצאת מדדים לתגמול על פי מאמץ, היה קופץ כבר מן הסתם שלוש כיתות. מאחר שבכל זאת המערכת פעלה בהתאם ל'מבחן התוצאה', קיבל ממנה אלון יחס של אאוטסיידר, שחובת ההוכחה מוטלת עליו בכל פעם מחדש.

כשהגיע תורו לקבל את התעודה, ניגשה המחנכת לאלון והסבירה לו שהיא שמה לב שיש לו ידיים טובות וכי הוא מלא ברצון, ולכן היא ממליצה לו בחום ללכת לבית ספר המלמד עבודות מלאכה שונות, מקום המוכר כמקום לילדים בעלי מוגבלויות שכליות.

לאחר מכן הגישה לו את התעודה. אלון הסתכל ישר על הערכת המחנכת. את המילים הבאות ייקח, כך אמר לי, עד הקבר:

"למרות שהשיגך אינם תואמים את השקעתך המרבית, ניכר שאתה רוצה מאוד. יש לך מידות טובות ובמלאכה עשית דברים יפים. כדאי לפתח תחום זה".

יותר מעשרים וחמש שנה עברו מאז ועדיין הוא מצטט את הערכת המחנכת בעל-פה.

אותה מחנכת, יסביר לי אח"כ אלון,  הייתה ידועה במסירותה ובאהבת התלמידים שלה ודווקא משום כך הרגיש כל כך מבולבל: הוא ידע שלא באה להרע לו אלא רצתה בטובתו ולכן הרגיש שדבריה הוציאו לו את האוויר כסיכה חדה במיוחד.

אלון סיפר לי שעד לאותו רגע, למרות השישיות והשביעיות שהשיג אחרי שירק בעבורן דם ואכל חצץ, הסתכל על חבריו כשווה בין שווים. אמנם יותר קשה לו, אבל הם שייכים בסופו של דבר לאותה ליגה.

אחרי הערכת המחנכת הזו, הרגיש שקיבל פטיש שמונה טון שריסק לו את כל הביטחון העצמי וכבר לא הקשיב לשאר דבריה כשלימדה.

למילים שנחרטו לאלון בדימוי העצמי כמו כתובת אש והשאירו אותו מצולק עד יומו האחרון נוספה גם חתימת המנהל עם חותמת של בית הספר.

עכשיו זה רשמי: המחנכת והמנהל, דוברי מערכת החינוך, אמרו את דברם:

אתה טיפש. ויש לך ידיים טובות. כרגע אתה נמצא במקום הלא נכון, אז חשב מסלול מחדש.

היום, הורים עושים שערורייה על הרבה פחות מזה, אבל הוריו של אלון היו גרושים; אביו לא היה בתמונה ולמרות שאמו ניסתה להיות מעורבת ככל שמרוץ החיים אפשר לה, היא התייחסה לדברי המחנכת כתורה מסיני, כחלק מהתרבות ממנה הגיעה במרוקו, שם עוד התייחסו למורים כאל האוטוריטה העליונה בתחום החינוך.

מאחר שכך, וויתרה על ההרשמה לחטיבה רגילה וחיפשה לאלון מוסד אחר התואם את 'כישוריו': כמעט אפס לימודים והרבה סדנאות מלאכה.

דודו של אלון, שביקר בביתו מידי יום, הבחין בכך שעיניו אדומות ומבטו כבוי. אלון הגיש לו את התעודה. מאחר שהדוד היה משכיל ובמקרה היה יועץ חינוכי בעצמו, הוא היה בהלם מהערכת המחנכת. הוא הכיר את אחיינו כבחור חכם ומבריק ולא הבין איך האישיות של האחיין שלו אמורה להתגלם בהערכה האומללה הזו.

הוא שלח את אלון לאבחון פרטי, שילם מכיסו והתברר שיש לאלון דיסלקציה שמנעה ממנו לממש את יכולותיו.

איך דבר כל כך ברור, שהיום מאובחן בקלות, חמק מעיני הצוות החינוכי של אותו מוסד יסודי שבו למד אלון?

במערכת החינוך של לפני עשרים וחמש שנה בקרוב, כאשר כל כיתה הכילה ארבעים תלמידים והצוות הטיפולי כלל שתי יועצות ופסיכולוג אחד, זה לא היה מורכב או מפתיע כל כך.

אלון נרשם באיחור והחל את החטיבה חודשיים אחרי כולם בעקבות פרוצדורת האבחון.

לא נרחיב יותר מדי, רק נגיד שאחרי ההתאמות המתאימות שקיבל, החלה יכולתו הגבוהה של אלון להתממש. הוא סיים בגרות מלאה ואחרי הצבא פנה לאקדמיה.

כשקיבל את הדוקטורט באוניברסיטה העברית, שלח את ההזמנה לטקס קבלת התואר למחנכת שלו, שמאז שאלון סיים הספיקה כבר לפרוש ממערכת החינוך.

בהתחלה חשבה שמישהו בעל הומור גרוע במיוחד חומד לה לצון. אח"כ התקשרה למספר המצורף וכשאימתה שבאמת מדובר באלון, התרגשה במיוחד.

כשנפגשו אחרי הטקס, סיפרה לאלון שסיפורו נגע בה במיוחד ותמיד שאלה את עצמה, מה עם התלמיד ההוא, שלא הפסיק כסיזיפוס לנסות ולהרים את אבן ההישגים שלו לראש ההר ותמיד נידון להידרדר במורד היכולת העלובה שלו. עוד סיפרה, שכתיבת ההערכה לאלון גרמה לה ללילות לבנים רבים, היות והרגישה שלמרות הדרך בה היא תפסה את מצבו ויכולותיו, לא לה הזכות לסתום לאלון או לכל תלמיד את הגולל על חלומותיו בתחום הלימודים.

אלון הקשיב ואמר לה שהוא ידע כל הזמן שכוונותיה טובות, אולם השיעור לחיים שלמד ממנה היה: לעולם אל תיתן לאף אחד לקבוע את התחנה הסופית שלך.

ובכל זאת, הוסיף וחייך, בדבר אחד היא צדקה: היו לו באמת ידי זהב. הוא הגיש לה כוס מיוחדת מחימר, עם הקדשה: "למורה שהאמינה בידיים שלי ולימדה אותי להאמין בעצמי למרות הכול".

את הכוס של אלון, העבירה המורה לביתה שהמשיכה אחרי אמה, פנתה לתחום החינוך ונהייתה מנהלת.

הבת שמה את הכוס על מדף גבוה בחדרה.

מאז כל תלמיד שנשלח אליה ממורה כועס עם טענה ש: "מה כבר יצא מהילד הזה?", זוכה לשתות איתה ביחד כוס תה או שוקו חם (תלוי במזג האוויר) ולשמוע על הדרך את הסיפור של אלון, שסירב לעצור בתחנה האחרונה שנקבעה לו.

נ.ב.

תמיד כשאני מסתכל על המבט המייחל של תלמידיי רגע לפני קבלת התעודה, אני חושב על הסיפור של אלון ונזכר מחדש בכוחה ועוצמתה של התעודה. על כך שמבחינת תלמידיי מדובר בהרבה יותר מצירוף של אותיות ומילים המתאחדות לכדי משמעות.

ברצוני, מילים אלו יוכלו להיות משקולת. תחנה אחרונה. סכין החותכת בכנפיים ומאכלת את החלומות

וברצוני יוכלו להיות כדור פורח ולהצמיח להם כנפיים, כמו גם להפריח להם את החלומות הגדולים ביותר, שיישאו אותם לגבול שבשמיים ומעבר להם.

ועם כל המחשבה והאחריות הזו, העט מתחילה לכתוב.

ואיתה התפילה שהלוואי שהמילים שייולדו ממנה, יבנו ולא יהרסו ויהיו כמים חיים לנפש צמאה.

ויטעו גרעינים של תקווה בלב התלמידים

שיאמינו, באמת יאמינו

ששום תחנה אחרונה

לא תוכל להם.

 

הדפסת סיפור זה
אבינועם הרש

חבר מערכת 'הגיע זמן חינוך'. עורך אתר החמ"ד לנוער - מנהל החינוך הדתי. משרד החינוך. מחנך, רכז תקשוב ומדריך 'אמירים' - כתיבה יוצרת. כותב במדור 'יזמות חינוכית' ב'הד החינוך'. כותב מזה שנים פובליציסטיקה חינוכית במגוון במות כגון: 'עולם קטן'. 'NRG יהדות', 'ערוץ 7' וכו. מנחה סמינריונים וסדנאות לנוער אודות ההתמודדות בגיל ההתבגרות נוכח אתגרי המאה ה-21 ומעביר שיחות בנושא. מפתח מיזם 'קטנה ברשת' - שימוש בסרטונים לאנשי חינוך.